פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      מייקל קיוואנוקה: בדיוק המוזיקה שהיינו צריכים עכשיו

      כולם מדברים על מייקל קייוואנוקה כעל הקול המקסים והמרגש של התקופה. איל רוב מבקש מכם להניח להייפ, ופשוט להתרכז במוזיקה המצוינת שלו

      אין מה לומר, אלו ימים מרגשים. מדהימים. מבעבעים. הכי טובים בעולם. ביקום. אלו ימים טובים בעיקר לסופרלטיבים ששווים את משקלם ב-140 תווים וממהרים להתחלף. בעיקר ממהרים. ממהרים לחרוץ דין, לרומם, להפיל ולעוף על הדבר הבא, לא לשכוח מי צייץ על זה ראשון, כן?

      כישרון, במיוחד כמו זה שיש למייקל קיוואנוקה, עלול היה, לפחות על הנייר, ליפול בין הציוצים. קיוואנוקה, בן למהגרים מאוגנדה שגדל בלונדון, הוא הכי לא אופנתי, הכי לא מעודכן, הכי לא מהחלל או איך שקוראים לזה. הוא מכאן. איש עם גיטרה, סבלנות, רגישות ומידה לא מבוטלת של בוסריות שמצליח, לאט לאט וללא יומרה, לעשות את מה שמוזיקה אמורה לעשות מלכתחילה – לרגש. לאחר שהוציא צמד אי.פיז שעוררו עניין מסוים בשנה שעברה, זכה בתואר המעיק ובר החלוף – הצליל של 2012 מטעם ה-BBC, קיוואנוקה בן ה-25 מרגיש בן בית במקום אותו הקימו גדולים ממנו: דוני האת'ווי, ביל ווטרס, טרי קאלייר, טים באקלי והשלימו כאן את זמר הפולק-סול הנשכח שלכם מסוף הסיקסטיז. לעיתים, יותר מדי בבית.

      מהאזנות חוזרות ונשנות לאלבום הבכורה "Home Again", עולה תחושה של מופנמות. מפגן מנוע של בטחון של כותב שירים אשר בסך הכל חתר למצוא את הקול שלו ולא לשנות העולם הממהר להשתנות הזה. האינטימיות המידית של האלבום הזה נוטעת בך יותר מתחושה כאילו אתה מפריע לו כשאתה מקשיב לו בפעם הראשונה. כאילו נכנסת לו לבית כי הדלת הייתה פתוחה ושמעת משהו מבפנים.

      והמשהו הזה, המוזיקה הזו, צר לי, היא לא הסאונד של 2012. בשביל זה יש את פרנק אושן ודומיו. המוזיקה הזו היא בעיקר הצליל של האיש עצמו. קיוואנוקה לא בא לאתגר את הצליל או במקרים נרפים יותר לעשות מעשה מארק רונסון להעתיק ולהתאים בערמומיות ובמיומנות את הסאונד ההוא לעשור הזה, כמו שמתאימים זוג גרביים לעניבה כדי להדגיש את הלוק הנכון. הוא לא. הוא בסך הכל בא להגיד משהו. קודם עם היד על הלב ואחר עם שתי הידיים על הגיטרה בה הוא מפליא לנגן. משהו פשוט כמו להרגיש בבית. אבל לא כולם אריק איינשטיין. גם מהבית צריך לצאת לפעמים, וקיוואנוקה, מרגיש לעיתים יותר מדי בטוח באזור הנוחות שלו על חשבון לגלות לעצמו דברים סמיכים יותר כפי שקולו החם מאפשר לו. כמו שיר הפתיחה למשל.

      המקרה של "Tell Me a Tale” הוא מקרה יוצא דופן – וזה אכן שיר מרהיב ופנינת סול שחורה ובוהקת – שאינו מעיד על הכלל אלא עלול, כפי שאף קורה בשמיעות הראשונות, להטיל צל כבד על יתר השירים באלבום הצנוע הזה. מצויד באיכויות הווינטג'יות של תקליטון 7 אינץ' מאובק שדי ג'יי שאדו גילה, השיר הזה הוא חתיכת כוויה רצינית שתופסת אותך ולא מרפה. הקול של קיוואנוקה, כמעט ועובד עליך שמדובר במשהו שמגיע מהדרום, נאשוויל או אטלנטה של הסיקסטיז לאחר שראה את מרטין לותר מגדיר אמת במסרים פשוטים אל מול מציאות בלתי אפשרית. הוא מלא בטחון, מעלה ישר תחושה של מגברים ישנים, ולא מדובר כאן באפקט אינסטגרם אלא אשכרה בדבר האמיתי. לעזאזל, כמעט ודמיינתי שאני שומע פצפוצים ואת חריקות התקליט. אך בניגוד לכל מיני נוסטלגי ומשחזרי הסאונד ההוא שכונו בשם המעליב נו-סול, קיוואנוקה לא נופל להייפ. הביישנות שלו, ובעיקר הכנות - המאתגרת והמרבדת הגדולה של הבושה - גורמים לו לצאת היפ במובן דומה לשימושו של המונח בשנים ההם, בסיקסטיז, כלומר אחד שנאמן לעצמו והולך בדרך שלו.

      טוב ככל שהוא, שאר האלבום לוקח כיוון אחר מ-Tell Me A Tale”. קיוואנוקה, יחד עם פול באטלר (The Bees) פונים כיוון מופנם יותר, הן בהגשה והן בתזמור. אם השיר הראשון הוא שיטוט במדרכות הצרובות של גטו אורבני, רוב שירי האלבום הם בית. בית קטן בערבה. חמים. נעים. אמיתי. ריח של אוכל פשוט, סביר להניח שעועית ואורז, ומשיהו על כיסא נדנדנה מנגן גיטרה. אולד סקול.

      הבגרות המוזיקלית של קיוואנוקה משחקת לידיו מחד בשירים כמו "I'm Getting Ready” הגוספלי, ובעיקר ב-"Rest" בו הוא נשמע כמו אל גרין בסופו של ערב שנמשך יותר זמן, מינוס העזוז המיני האינהרנטי אצל הראשון. שיר הנושא יכול להחזיר גם את הסורר בבנים לבית, ושלושתם, כמו שאר האלבום, לא מספרים לנו משהו שעוד לא שמענו או משמיעים דרכים חדשות לאותו סיפור. הוא הולך בדרך הפשוטה. ובמציאות דרכי הקיצור המלונקקת של היום הפכה להיות הדרך שממעטים ללכת בה: “אור ותה, פלחי תפוח, וסיגריה וסיפור חזק וטוב", כתב את זה יפה מאיר אריאל. וקיוואנוקה שומר את זה פשוט. מאוד פשוט. לעיתים הוא גולש לפשטנות ("Bones") סנטימנטלית-פופית שנמעת מעט מאולצת על האאוטלט הבטוח והישר מאוד שלו.

      בעולם מאד ממהר להתחלף, האלבום הזה לא ממהר, לחלק הוא ישמע איטי להחריד ומשעמם להפליא, אבל הסבלנות משתלמת במקרה של "Home Again". לא הוא לא ישנה לכם את החיים, הוא לא ילמד אתכם משהו שעוד לא הבנתם בעצמכם, אבל הוא כן ישיר לכם משהו מהלב, משהו קטן וטוב. לעיתים, וזה סוף החורף עכשיו, זה בדיוק הדבר שצריך כדי להעביר אותנו לשגעת של הקיץ, הנמר חסר הסבלנות שהוא שכבר מאיים לקרוע אותנו לגזרים.