הדבר הבולט ביותר באמנות של אמילי קרפל, היא שהיא קודם כל נאמנה למותג מסוים, שאותו השם "אמילי קרפל" מייצג אחרי שני אלבומים בלבד. קרפל מיצבה את עצמה כאמנית שאתה רוצה להיות בצד שלה. בלעז קוראים לזה It Girl, אבל בישראל אין תרבות שערי מגזינים כדי שקרפל תוכל לככב בהם ונוכל להעניק לה את התואר הזה. יתרה מכך, קרפל עושה הרבה יותר מלהיות האדם הנכון במקום הנכון: היא יוצרת את המקום הנכון, ומשם משב הרעננות המנצח שנמצא במוזיקה שלה ומככב באלבומה השני, "II".
ההישג של קרפל מתעצם נוכח המבחן הגדול מולו עמדה: כשיצא אלבום הבכורה שלה לפני כשלוש שנים, קרפל הגיעה מעמדת האנדרדוג, תחת הטענה שאין למעשה פופ ישראלי איכותי וחכם, כזה שיכול לנוע בין ההיפסטרים במאה המטרים הרבועים הנחשבים של תל אביב לפלייליסט של גלגלצ. לקח לקרפל להיט וחצי כדי להעיף את החלודה מעל האקסיומה הזו ועוד כמה שירים כדי לקבוע שזהו אלבום פופ שהמוזיקה הישראלית לא ראתה כמוהו 30 שנה. עתה, מאחר ולא באמת קמו לה מתחרות, היא מתמודדת מול עצמה ומול ההתפתחות הפנטסטית של הפופ בזמן שעבר. ואכן, "II" הוא אלבום מגובש, חכם, זוהר אבל לא מסנוור, שגם יודע ללכלך את הציפורניים אבל לא לשבור אותן. יש בו איזון נכון בין הוקים קליטים לרעיונות מחוץ לקופסא והכל על הכתפיים הדי דקות של קרפל.
כך, "II" נפתח עם שני הלהיטים מתוכו, "הכפתור" ו"אושר", שניהם מתמרנים במרחב שבין הנו-דיסקו של DFA שכה חביב על קרפל לבין טראש-דאנס מהסוג שכל כוכבת פופ צריכה. קרפל מתמקצעת היטב בבלדות כמו "אנושי" ומצליחה לשמור לכל אורך האלבום על המתח של המאזין. זו הסיבה ש-"II" הוא לא אוסף סינגלים מקובץ עם פילרים, אלא יצירה שלמה שעושה שמח ועצוב, אבל בעיקר ממכרת.
"ןן" גם מאפשר לעמוד על המקום בו קרפל מצליחה לעומת זמרים וזמרות אחרות שניסו לצמוח בז'אנר בישראל: קרפל אמנם מוכשרת כשדה וכמובן בעלת המראה הנכון להחזיק פאסון של כוכבת פופ, אבל בסופו של דבר אלו הרעיונות של המפיקים המוזיקליים שלה, תומר אדם לנצינגר (בעלה) וגיל לואיס (שהוא גם גיטריסט מצטיין אצל עברי לידר וב-"The Voice", למשל) שנותנים לאלבום החדש אקס-פקטור אמיתי גם ביחס להפקות אלקטרוניות כבדות יותר. "בשקט בשקט" למשל, לוקח את תבנית הקצב של שיר כמו "Shadowplay" של Joy Division והופך אותו ללהיט רדיו לגיטימי עם טקסט פופ בעל אופי מחאתי.
ככלל, ההישענות של לנצינגר ולואיס על תכנותים וסינתיסייזרים נעשית בטעם טוב ולא מעיק של חזרה לימי "קופסת הלהיטים" של עופר נחשון. השילוב בין כלים ישנים לצליל חדש נותן לקרפל מספיק עומק כדי לשחרר את האישיות המוזיקלית שלה והיא כובשת.
הדבר הבעייתי ביותר לעשות כרגע הוא לצפות שאמילי קרפל תייסד איזושהי שרשרת של אמנים בדמותה במוזיקה הישראלית. אלו כמעט שלא יכולים לצמוח מתוך המציאות הישראלית ומן הסתם, קרפל בוודאי תעבור בקרוב לשפה האנגלית ותשחרר את עצמה מהדיון סביב המקום של פופ בתרבות הישראלית. זהו קרב שאנחנו הפסדנו בו מזמן, אבל כל דקה שאמילי קרפל כאן כדי להראות שאפשר גם אחרת הוא סיבה מספיק טובה לשים את האלבום ברמקולים ולעלות לרחבה.