פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      "שחו?ר" על זוהר ארגוב: הטרגדיה קמה לתחייה

      למרות הכאוס ומחסור בפרטים, "שחו?ר" של רינו צרור המשחזר את סיפורו העצוב של זוהר ארגוב מצליח להפיח חיים בסיפור הלא ייאמן שלו

      אחת הבחירות המעניינות ב"שחור", אוסף השיחות עם מקורבי זוהר ארגוב שאיגד רינו צרור בספר חדש (הוצאת ידיעות אחרונות) היא לא להשתמש בשום תמונה של ארגוב, לא על עטיפת הספר, לא בכריכתו האחורית ולא בתוכו. צרור מעניק בכך תחושה של ספר בדיוני, רומן ולא תיעוד היסטורי-ביוגרפי של ארגוב, אולי הסיפור המוזיקלי המדהים ביותר בתרבות הישראלית. "שחור" נע בין הדמויות השונות, הצבעים העזים שעולים מכל סיפור בנפרד, פיסת הפאזל שנאספת לאט לאט ומרכיבה תמונה שבורה של אדם שנכנע להיסטוריה משפחתית רדופה, לתרבות שלא ידעה להתמודד עם כוכבות ובעיקר לנבזיות והעליבות של האדם, כפי שגולמו באנשים הקרובים לו ביותר, לטענת הספר כמובן.

      היעדרו של זוהר הפיזי, כמו גם כמובן של המוזיקה שלו מהמילים עצמן, מאפשר הקמה לתחייה של הטרגדיה של זוהר ארגוב, הפעם בשפת רחוב אמיתית, נטולת כל עריכה או יד מכוונת, ממש הקאה של חיים מלאי עצב ודיכאון. רגעי השמחה בחייו של ארגוב מובאים בספר דרך הפריזמה של העצב, דרך חור שחור של אבא אלכוהוליסט, סמים קשים, התנהגות איומה, תלות וגם, כמובן, מעשים פליליים ואותו תא כלא ארור בו ארגוב סיים את חייו. צרור, כמו רוב יצירותיו הטלוויזיוניות והעיתונאיות, מנסה להפוך את סיפורו של ארגוב לכרוניקה מדוברת, בלי מילות קישור או הכוונה. הפתיח שלו, שכתוב כמובן באותה להיטות של מי שהקים והחריב את אותה מלכות שלישית כ-25,000 פעם, נותן את הטון ומשם המילים של אנשי המפתח מספרות: לא היה כמו זוהר ארגוב. לא יהיה גם.

      כריכת הספר "שחור/ חייו ומותו של זוהר ארגוב" מאת רינו צרור (יח"צ)
      ניסיון להפיח חיים בטרגדיה. עטיפת "שחור" (צילום: יח"צ)

      "שחור" הוא ספר היסטורי עם אג'נדה, וזה מצוין, אבל כמו שארגוב למד על בשרו – אין לך הצלחה שאין לה מחיר. כך, הספר כולל שיחות עם אנשים מרתקים וחשובים בחייו של ארגוב, מאמו ואחותו, דרך הקלידן המקורב מרסל ליטצ'י, המזכירה האישית נ?צחונה ועוד אנשים שלרוב הציבור, שמכיר את ארגוב דרך מיתוסים בעייתיים כמו הסרט "זוהר" של ערן ריקליס, נותרו עלומים ואף לא קיימים. הראיונות איתם מרתקים וחשובים ומוסיפים צבע ואור לסיפורו של ארגוב.

      טריות השיחות, שנעשו חודשים ספורים לאחר התאבדותו של ארגוב, מותירה שילוב כמעט מפיל של אבל עם הערצה, הלם ומודעות. עם זאת, אנשי מפתח חשובים לא נמצאים בסיפור ומונעים מהקורא תמונה שלמה על סיפורו של ארגוב: בשליפה, מדובר באנשים כמו המפיק אשר ראובני אצלו ארגוב היה חתום שנים רבות, אחיו אמנון עורקבי שישב בכלא ומואשם לא אחת בספר בניצול כספו של ארגוב למטרת רכישת סמים, הזמר ישי לוי שבעקבות ניסיון אונס של חברתו, איריס, הוכנס ארגוב למאסר בו סיים את חייו ועוד אנשים שהקיפו את ארגוב וראו מקרוב את עלייתו ונפילתו.

      בנוסף, הסגנון הכאוטי של הספר מכניס את הקורא ללופ בעייתי של תאריכים, עובדות ואגדות: מתי היתה הנסיעה לארצות הברית ממנה חזר כשהוא מכור לסמים קשים? מתי הסתבך בפלילים לראשונה? מיהם כל האנשים שמוזכרים בספר לעיתים בשמם הפרטי ותו לא? עדות אחר עדות הסיפורים כאן מצטלבים ושם מתבלבלים, לפעמים נראים כמו רשומון מבריק ולפעמים כמו תחקיר מבולבל. זאת ועוד, הרצף הבלתי נשלט לפעמים של דיבורי המקורבים והיעדר עריכה מביא את המונולוגים לחזרה על סיפורים פעם אחר פעם, עד כדי התשה.

      נהוג לומר שלא היה עוד כוכב רוק כמו זוהר ארגוב, אדם שחווה את עולם המוזיקה כפי שחוו אותו האנשים שקראנו עליהם במגזינים בחו"ל והכנסנו אותם לרוב למועדון ה-27. לא סתם ארגוב הוא בין הדמויות הבודדות בישראל, כולל ראשי ממשלות, שזכה ל-Biopic של ממש על שום מעמדו האיקוני והצומת ההיסטורי שהוא מהווה בדברי ימי המדינה. "שחור" מצליח להסביר היטב את סוד הקסם של ארגוב על קהל, על נשים ועל נושים והוא עושה זאת מתוך אהבה והכרת תודה למי ששר "כל יום אני הופך מחומר לאבק" ("נכון להיום") בקול שיוצא רק לאלוהים כשהוא מתקלח. סיפורו של ארגוב הוא גם שיעור מרתק למי שטוען נגד עודף הניהול ומערכי היחצנות שאמנים גדולים מחזיקים לעצמם: אם לארגוב היה רק אדם אחד חזק שבאמת יכול היה להתמודד עם הפיתויים העצומים שנגלו לנער עני שבקושי סיים שמונה שנות לימוד, אולי דברים היו מתגלגלים אחרת.

      אבל הם לא. 32 שנה חי ארגוב ותיכף 25 שנה הוא מת. בזמן שעבר המיתולוגיה על שמו היא נכס שמעטים מוכנים לאבד בשביל לדעת את האמת עליו ועל סגנון חייו. "שחור" צועד באומץ לא מבוטל לתוך טרגדיה יוונית קלאסית, כדי לנסות שלא לנפץ את המיתוס אך גם לא לשחרר מהאמת. כפי שארגוב הבין בסוף ימיו, אין מקל בעולם שבו ניתן לאחוז בשתי קצותיו, גם אם אתה המלך.

      חייו ומותו של זוהר ארגוב // רינו צרור, 334 עמודים, הוצאת ידיעות אחרונות

      האם תקראו את הביוגרפיה על זוהר ארגוב? ספרו לנו בפייסבוק