לפני שלושה שבועות החליפה הזמרת פיונה אפל את תמונת הרקע בדף הפייסבוק שלה. התמונה החדשה היתה למעשה צילום של דף נייר ועליו כתוב בדיו סגול "The Idler Wheel is wiser than the Driver of the Screw, and Whipping Cords will serve you more than Ropes will ever do".
23 המילים שנכתבו בפתק הזה גררו למעלה מ-5,500 לייקים ומאות תגובות; אחת מהן כמו טמנה בחובה את הסיפור של אפל כולו. נכתב בה: "אין לי מושג מה זה אומר, אבל אני די בטוח שאני הולך לאהוב כל מילה מזה". אפל באמת לא טרחה להסביר מהו פשר השרבוט, אבל אתרי המוזיקה עשו את העבודה בשבילה מדובר בשם האלבום הבא שלה, הרביעי במספר, שצפוי לצאת ביוני השנה. המעריץ המבולבל אך הכנוע העיד יותר מכל על כך שחוסר האפשרות להבין מה עובר על פיונה אפל לא באמת מונע מאנשים לגמוע בשקיקה כל מילה שהיא מוציאה מהפה, או במקרה הזה מעלה על הכתב.
מהרגע בו פרצה בשנות התשעים ועד עתה, 16 שנה אחרי, הניסיון לפצח מי היא פיונה אפל נפל בדרך כלל לקלישאות - פרובוקטורית בשקל או מישהי שבצעירותה פורשה שלא כהלכה; יומרנית להגעיל או מוזיקאית אינטליגנטית; קורבן תמים של חברות תקליטים או יוצרת בלתי יציבה. נראה כי האמביוולנטיות הזאת לא רק שלא פגעה בהערצה כלפי אפל, אלא אף הוסיפה לה הילה של מסתורין שהגבירה את הרצון לפענח מי מסתתרת מתחת. ייתכן שהקאמבק הנוכחי והכה מיוחל יאפשר לגלות משהו על הנפש המסוכסכת הזאת.
אחרי שנים בהן הופיעה אפל פעמים בודדות בלבד ואך ורק בגבולות לוס אנג'לס, היא עלתה על הבמה לפני שבועיים בפסטיבל SXSW באוסטין טקסס, פינקה את הקהל בשירים מוכרים משלושת אלבומיה והפתיעה עם שלושה שירים חדשים. הסט הזה זיכה אותה בתשואות ובחיבוק בביקורות. לסיבוב ההופעות הקצר שהשיקה לאחר מכן נמכרו כל הכרטיסים לפני שמישהו הספיק להגיד בקול רם את שם האלבום החדש. שבע שנים חלפו מאז אלבומה האחרון של אפל ונראה שההמתנה הארוכה לא התישה את המעריצים, אלא דווקא הגבירה את תאבונם וביססה את מעמדה של אפל בת ה-34 כיוצרת מוערכת ומוכשרת שכמו כוכב שביט מופיעה לפתע ואז נעלמת במהירות לשנים לא תמיד ביוזמתה שלה.
אפל פרצה ב-1996 עם אלבום הבכורה שלה "Tidal", שהיה במידה רבה התשובה של חברת התקליטים סוני לרוק הנשי של אלניס מוריסט ורשם הישגים נאים עם מכירות של 2.7 מיליון עותקים. הילדה שלימדה את עצמה פסנתר בגיל 8 הגיחה לעולם עם טקסטים על אובססיות, הרס עצמי, כעס וחרדה, בין היתר בהתייחס לאונס שעברה בגיל 12 מחוץ לדלת ביתה בניו יורק. כך גיבשה לעצמה אפל תדמית של בחורה מוכשרת כמו שדה אך מתוסבכת לא פחות. הדימוי הזה קיבל חיזוק בקליפ לסינגל "Criminal", בבימויו של מארק רומאנק (שביים בין היתר את "Scream" של מייקל וג'נט ג'קסון ו-"Hurt" בביצוע ג'וני קאש), בו השילה אפל את בגדיה מול המצלמה.
היום הקליפ הזה (שהקדים את אסתטיקת האינסטגרם בלמעלה מעשור) נראה כמו משהו שעשוי עוד להופיע בערוץ לולי, אבל אז הוא נתפס כבעל אפיל פדופילי-מציצני וגרם ללא מעט הרמות גבה. הפרובוקטיביות בסטייל אנורקטי שהציגה אפל רק הגבירה את הבאזז סביבה, וזה היתרגם ב-1997 לפרס האמנית החדשה הטובה ביותר בטקס פרסי MTV. בנאום הזכייה שלה בחרה אפל לצטט את המשוררת האפרו-אמריקאית מאיה אנג'לו, לטעון שתעשיית הבידור היא בולשיט ולהוכיח את הנוכחים בסגנון פואמת המולך של סער סקלי.
הרגע הזה של כנות ונאמנות לעצמה מבחינתה של אפל התפרש בעיני העולם כמופע יומרנות נלעג. באותה התקופה היא התראיינה לרולינג סטון וחשפה התנהגות נוירוטית קיצונית, כולל בעיות אכילה (היא לא היתה מסוגלת לאכול אוכל בצבע צהוב אם לבשה שמלה סגולה למשל), טיפול פסיכיאטרי ועוד שלל מרעין בישין. שנים אחרי, היא סיפרה כי הסיבה העיקרית שבגללה כתבה את אלבום הבכורה היתה כי נמאס לה לנסות להסביר לאנשים את האישיות שלה. "חשבתי באמת ובתמים שאם יהיה לי אלבום עם השירים שלי בו, כולם יבינו אותי ואז יהיו לי את כל החברים בעולם. כמובן שלא רק שזה לא קרה, אלא שקיבלתי את התוצאה ההפוכה לגמרי. האלבום יצא ואנשים חשבו שאני נוראית".
אכן פוזת ה"נערה בהפרעה" נתקעה בגרון לחלק מהמבקרים והמאזינים, אבל גם זה לא באמת פגע בהערצה לה זכתה אפל. אז היא החליטה לנסות עוד קצת את רף הסבלנות של הקהל שלה וקראה לאלבומה השני שיצא ב-1999 בשם שהוא למעשה פואמה של שמונה שורות. האלבום, שמכונה בקיצור "When the Pawn
", נכנס לספר שיאי גינס בתור האלבום האמריקאי עם השם הארוך ביותר. אמנם הוא לא היה הצלחה מסחרית באותה מידה כמו קודמו, אבל השם המסורבל לא מנע מהמבקרים להלל אותו ומעדת מעריצים להתייצב מאחורי אפל.
ואז היא נעלמה ללא פחות משש שנים, במה שכבר הפך לסאגה מיתולוגית בדברי הימים של היחסים שבין חברות תקליטים לאמנים שלהן. הגרסאות של הסיפור סותרות: אפל נכנסה ב-2002 לאולפן עם המפיק והמוזיקאי המוערך ג'ון בריון (שעבד איתה גם על שני האלבומים הקודמים) והקליטה 11 שירים - על זה כולם מסכימים. אבל אז פרצו שמועות שבסוני לא אהבו את התוצאה הסופית, כיוון שלא זיהו באלבום להיטים פוטנציאליים וגנזו אותו. ואם המדורה הזאת לא היתה לוהטת מספיק אז דליפת חומר הגלם לאינטרנט היתה כל מה שצריך היה כדי לשרוף את המועדון. המעריצים האדוקים הקימו את קבוצת "Free Fiona", הפיצו עצומות והפגינו ברחובות ניו יורק. ואולם, החלוקה ל"רעים" ו"טובה" בסיפור הזה היא פשטנית מדי.
ההוכחה שמדובר בתמונה מורכבת יותר נמצאה בראיונות שהעניקה אפל, ובהם סיפרה שלמעשה היא בכלל לא היתה סגורה על עצמה וביקשה להקליט מחדש שמונה שירים. לדבריה, נאמר לה שחברת התקליטים מסכימה לכך בתנאי שהיא תאשר איתם כל שיר בנפרד ורק אז תקבל תקציב להקלטה הבאה. אפל, עלה נידף שכמוה גם ככה, החליטה לוותר על העסק כולו. אבל בסופו של דבר היא קיבלה את מבוקשה, חברה למפיק מייק אליזונדו (שעבד בין השאר עם ד"ר דרה), הקליטה את מרבית השירים מחדש ושחררה את "Extraordinary Machine" ב-2005. לא מעט מבקרים חשבו שהגרסה המודלפת היתה טובה יותר, אבל כולם נשמו לרווחה שאפל לפחות יצאה מהמחילה שבה התחבאה כל השנים.
ואולם, כשנדמה היה שאפל הגיעה למנוחה ולנחלה, קרה הדבר הלא ייאמן וסיפור חבלי הלידה של האלבום השלישי וההתנהגות הבלתי צפויה שלה חזרו על עצמם, בשינויי גרסה קלים. שש שנות ההמתנה הפכו לשבע השנים הרעות כאשר נדמה היה שאפל שוב נעלמה מהראדר עם הופעות פומביות נדירות וכמעט ללא חומר חדש. הדז'ה-וו הגיע לשיאו בנובמבר האחרון אז התארחה אפל בהופעה של בריון בלוס אנגל'ס ואמרה לקהל שהיא לא זוכרת איך לבצע את השירים החדשים שלה כי הם "מוכנים כבר למעלה משנה מזוינת" והחבר/מפיק משכבר הימים הוסיף "שלא באשמתה!".
אם כך, אמנם נדמה כי מדובר במשחק חוזר - יוצרת מוכשרת ודי מעורערת מוחזקת כבת ערובה בידיהם של המנהלים מחברת התקליטים - אבל כלל אחד חשוב השתנה מאז 2005: כוחן של חברות התקליטים כמעט והתפוגג. בעולם הצפת-המידע, הבלוגוספירה והיוטיובספירה זה נשמע מופרך שזמרת תהיה כבולה עדיין בידיהם של חברות התקליטים הקורסות. אז למה בעצם עובר כל כך הרבה זמן בין אלבום לאלבום של אפל? אם זה לא בהכרח המנגנון שמשתק אותה, נראה יותר ויותר שהיא פשוט מביאה את זה על עצמה.
בראיונות אחרי היציאה של "Extraordinary Machine" סיפרה אפל שהיא כותבת רק "כשזה בוער בה" ושהיא לא תכריח את עצמה בחיים להתיישב ולכתוב אלא אם תרגיש שהיא ממש "זקוקה לזה". כשנשאלה פעמים רבות מה עשתה בשש השנים שחלפו בין האלבום השני לשלישי ענתה לרוב "כלום".
שבע שנים אחרי, אפל עולה לבמה, רזה מאי פעם, ורדופה על ידי השדים של עצמה. היא מסתובבת באי נוחות, מתנועעת כמו מעווית לעווית ואומרת לקהל "אתם דמיוניים עבורי, אתם לא אמיתיים". אבל למרות זאת, אפל היא לא לחלוטין הצל של עצמה. באופן מופלא היא מצליחה להיות עוצמתית ושבירה בעת ובעונה אחת. הקול העמוק והחם שלה נשמע צרוד לעיתים, ומה שפעם היא שרה בלחישה היום היא זועקת. באחד משיריה החדשים, "Every Single Night", אפל חושפת משהו ממה שעובר עליה כשהיא שרה "Every single nights a fight with my brain I just wanna feel everything, I just wanna feel". המאבק התמידי הזה בראשה של אפל לא מנע ממנה הפעם לנסות לפצות על הזמן האבוד. עבור הקהל אלה הם רגעי חסד כי לא ניתן לדעת לכמה זמן היא עלולה להיעלם שוב.