פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      עושה לנו פריחה: הקרקס שעושים ממשתתפי ריאליטי

      הם נכנסים לבית/אי/אולפן לאחר ששוכנעו שהם "מיוחדים". לאחר ההדחה הבלתי נמנעת, פליטי הריאליטי מושלכים ככלי ריק. וואלה! מציגה את הדברים המרגיזים, שעושים לכולנו פריחה

      לא היינו צריכים להגיע עד קו פרשת המים של הכדורים הפסיכיאטריים כדי להבין שמשהו רקוב מאוד בממלכת הריאליטי; אבל עוד לפני כן חטפנו פריחה מתופעה שהריאליטי רק הלך ולקח רחוק הרבה יותר עם הזמן - אין בני אדם באזור הקיום השונה של "ריאליטי" – יש טיפוסים. יצורים מזן אחר שמלהקות מקרקרות באוזניהם – אתה כל כך מיוחד, אנשים ירצו לראות מה אתה חושב ומה אתה עושה. למה שלא תקצין טיפה את הדיבור המעניין שלך? שיהיה כיף לאנשים לצפות. למה שלא תלבשי רק ורוד ותבכי אם יציעו לך בגד אחר? אנשים בבית לא יפסיקו לדבר עלייך. עד שהם יעברו לחיית הקרקס הלהוטה הבאה - זה מה ששוכחים לומר להם כמובן.

      "הטיפוסים" הם אלו שנסגרים מרצונם בכל מיני פורמטים מסוגרים וקיצוניים, בזמן שמותר לומר עליהם כל דבר, מותר לכתוב עליהם כל טוקבק, מותר לצחוק על חשבונם. הם לא אנשים הרי. הם מצחיקולים, וקטעים איתם, והם נכונים לספק את הסחורה. קצת כמו ספארי של הומו-ספיינס. אמא, תראי את החיה הזו, איך היא חמודה כשהיא רועדת בגלל שמכריחים אותה לקפוץ באנג'י בשביל כסף לאוכל.

      המניפולציה הזו, שסופה בעצם ידוע מראש, פנים רבות לה, אבל רק מטרה אחת שמצלצלת מתכתית כששמים אותה בכיס. אם החיים נותנים לך פריק'ס, עשה מהם פריק-שואו, יודעים כל אותם מומחי טלוויזיה, אנשים מאז ומעולם שילמו כסף טוב בשביל לצפות בעיוותים. מה שאותם משתתפי ריאליטי שמסכימים שיהפכו אותם למוצגים שוכחים, זה שכשהגמד המרקד כבר לא יכול לרקוד כמו פעם הוא מוצא את עצמו ברחוב, אבל למנהל הקרקס תמיד תהיה מיטה חמה לישון בה.

      עושה לנו פריחה - כל הכתבות
      מספיק עם קלישאות הספורט
      הדרך לבית הספר - רק הכוונות טובות
      נא להתעלם מסלבס צבועים

      האח הגדול (מערכת וואלה! NEWS)
      יש "טיפוסים" כאלו בחוץ? תמיר ואביבית מתוך "האח הגדול" (צילום מסך)

      התחושה של האסון מרחפת כל הזמן מעל הריאליטי, היו מקומות ומקרים שזה כבר קרה – צעירים שרצו להתפרסם בקלות ובזריזות והאמינו שהנשק הכי מוצלח שלהם זה האישיות החד-פעמית שלהם. חלקם פדו את שלוש המשאלות שלהם מיד כשהשתחררו מספארי בני האדם, חלקם נכנסו לדיכאון, היו גם שהתאבדו. זה כמובן לא הכרחי – ואולי הכל נכנס בנוחות אל תוך הסטטיסטיקות שלא מקשרות בין עובדה אחת לאחרת – אבל יש איזו קלות דעת בלתי נסבלת שבה אנחנו מתנערים מאותם אלו שהסכימו לשמש לנו בידור. היחס אליהם כאל ממחטות נייר חד פעמיות שמשתמשים וזורקים, מרדד אותם לכדי מוצר רגעי עוד הרבה יותר משהסכימו לעסקת החבילה הזו מראש. כמה קל להציל מישהו ב-SMS, וכמה קשה לראות אותו באמת במצוקתו כאשר אין הפסקת פרסומות וקול קריין עליז.

      בפעם הבאה שנראה מוקיון אדם משתטה כדי שהמצלמות יתמקדו עליו; בפעם הבאה שנאמר לעצמנו – רחמים עליו אבל לא נצליח להינתק מהמסך; בפעם הבאה שנלגלג על הנערה שמכרכרת עירומה למחצה ומעמידה פנים ש"ככה זה מאיפה שאני באה" – ננסה לזכור בבקשה, שמישהו לחש להם באוזן שככה הם יגיעו לאיזה גמר מלאכותי של תחרות מקסם שווא כלשהי. ניקח בחשבון שאחרי שהפארסה האקסטרימית הזו תסתיים, הצלמים יקפלו את הציוד, והמנחים יקפלו את החיוך, האנשים האלו יצטרכו לחזור לבדם הביתה, המומים מהעובדה שהחיים שלהם הפכו להיות זירה שכל אחד יכול להציץ לתוכה, למתוח ביקורת ולחטט. את העובדה שתמיד יהיו מי שיימשכו לאור המלאכותי, גם אם הוא ישרוף אותם, לא נצליח לשנות. אבל כן מוכרחים לדרוש ממי שגוזר את הקופונים על גבם לקחת אחריות על שלומם וכבודם. וגם אנחנו, הצופים התמימים, הלכאורה נטולי תפקיד, גם לנו יש חלק בקביעת המצפון הציבורי.