פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      מכורים למבקרי תרבות

      על אף שעידן הצפת המידע ערער את מעמדו של מוסד ביקורת התרבות, נראה שאנחנו עדיין לא יכולים בלעדיו. מדוע אנחנו משועבדים למישהו שיגיד לנו מה טוב לנו? ביקורת עצמית

      בעידן שלא מעט אנשים יכנו "נטול תרבות" מפליא לגלות שאנחנו עדיין מכורים לביקורות תרבות. אנשים מאזינים לאלבום, קוראים ספר, צופים בסרט או בסדרת טלוויזיה – ורצים לבדוק מה אחרים חשבו על זה. קחו ביקורת בונה – ותשאלו את עצמכם מדוע.

      "ביקורות יכולות לפקוח לנו את העיניים לפעמים. לתת לנו נקודת הזדהות", מסביר רענן שקד, שכתב במשך שנים ביקורות טלוויזיה ב"ידיעות אחרונות". "לפעמים נראה לך שרק אתה חושב שמשהו לא ראוי או לא צריך להיות כמו שהוא ואז אתה קורא ורואה שעוד בן אדם חושב ככה", הוא אומר.

      "חוץ מזה, ביקורת טלוויזיה היא גם מופע טוב - לכן אנחנו קוראים אותה. זה טקסט שאמור לבדר אותך באיזשהו אופן כמו שהטלוויזיה אמורה לבדר. בידור של המילה הכתובה", ממשיך שקד. "אם המבקר טוב ויודע לכתוב, גם הטקסטים טובים ואנחנו נהנים. לפעמים זה לא הרבה יותר מזה. הסיבה העיקרית שאנחנו עדיין בביזנס הזה - אנשים שאוהבים לכתוב טקסטים טובים ואנשים שאוהבים לקרוא אותם".

      הביטחון של שקד במושג הביקורת עשוי להפתיע בהתחשב ברושם הרווח, לפיו מעמדו של המבקר ספג מכה בשנים האחרונות. רוגל אלפר, מבקר הטלוויזיה של "העיר" ו"הארץ" בעבר, מאמין שבימינו לביקורת יש השפעה פחותה בהרבה בהשוואה לפעם. "היום למבקרים בכל התחומים יש מעמד הרבה יותר נמוך ממה שהיה להם לפני 20-30 שנה", הוא אומר. "העוצמה שלהם כמתווים ומטפחים של תרבות מאוד הצטמצמה. זה לא שאין משקל בכלל - תמיד יש אנשים עם עניין בתרבות ועניין לקרוא דעה מנומקת ומפורטת של איזשהם אורים ותומים, אבל היום כבר אין ממש אורים ותומים", ממשיך אלפר ומצביע על הבעיה: "בגלל האינטרנט, בגלל הבלוגוספירה וגם בגלל הטוקבקיאדה כולנו מבקרים. ברגע שמתפרסמת ביקורת, גם הטוקבקיסט יכול לבקר אותה".

      איש המוזיקה והמבקר לירון תאני מסכים גם הוא שהביקורות הממוסדות כבר אינן בעלות אותו האימפקט הציבורי. "הכוח עבר לצרכנים באופן מוחלט - מי שיש לו חוג חברים רחב בפייסבוק, בטוויטר או בבלוג", הוא מסביר. "הרי היום מגלים מוזיקה בבלוגים ושם ממליצים על אלבומים או שירים. לא מבקרים אותם. גם הרשתות החברתיות הפכו את העניין של ביקורת שלילית למיותר לחלוטין".

      אז למה לכתוב בכלל? לתאני יש תשובה. "את הביקורות אתה אף פעם לא כותב כדי שיקראו. אתה כותב אותן בשביל עצמך. מבקר מוזיקה שחושב שלביקורות שלו יש השפעה פשוט חי בסרט. אני לא מכיר אנשים שפרשו ממוזיקה בגלל מבקרים או ביקורות רעות".

      ואולם, שקד מתעקש שביקורת תרבות עדיין מושכת את רובנו, דווקא בגלל שכל הדיוט יכול לפרסם את דעתו ובגלל שיש אינספור מוצרי תרבות זמינים לכולם כל הזמן. "אני חושב שבמוזיקה יש יותר מקום לביקורת היום, הרי הפופ נהיה כל כך כאוטי. ברגע שאין לך חברות תקליטים ככוח משמעותי, צרכני מוזיקה צריכים להגיע למוזיקה שלהם בכוחות עצמם ואז הביקורת קריטית". שקד אף מודה כי הוא עצמו לא רק כותב ביקורות, אלא גם קורא אותן באופן אדוק. "כבן אדם שמתעניין מאוד במוזיקה אני נעזר במה שאני יכול", מעיד שקד על עצמו. "אולי בגלל שאני גם קצת זקן, ואני לא בן 20 שק?ל לו להגיע למה שהוא רוצה. חשוב לי שמבקרים יגידו לי מה שווה. ב-99 אחוז מהמקרים לא הייתי מגיע לדברים ללא בלוגים של מוזיקה וכצרכן מוזיקה קשיש זה חשוב לי".

      לעומתו, אלפר דווקא חושב שמסע החיפוש המוזיקלי היה קשה יותר בעבר. "היכולת להגיע למוזיקה בלי מיכאל רורברגר בשנות ה-80' היתה קטנה", הוא נזכר. "לא היה אינטרנט, לא היתה טלוויזיה רב ערוצית. הוא קיבל את המוזיקה לפני שאנחנו קיבלנו. הוא שמע, הוא קרא NME, הוא נסע להופעות בלונדון – והוא סיפר לנו. הוא תיווך. הוא ידע יותר מאיתנו. זה לא שלא יכולתי לחלוק עליו, אבל היה לו משקל ותפקיד משמעותי בחיים שלי כצרכן של מוזיקת פופ", הוא אומר. "הלכתי לראות הופעה של איאן דיורי בקולנוע דן כי הוא אמר לי".

      לירון תאני (יח"צ , אירנה ברודנר)
      "הכוח עבר לצרכנים באופן מוחלט". לירון תאני (צילום: אירנה ברודנר)

      עשור אחרי, אלפר התגלגל לבקר בעצמו מדיום תרבותי אחר – המסך הקטן. "כשהתחילה פה הטלוויזיה הרב-ערוצית בסוף האייטיז ואחרי זה ב-93' נכנס ערוץ 2, ההשפעה של הטלוויזיה על התודעה של הישראלים ועל התהפוכות בחברה הישראלית התעצמה באופן שקשה לכמת", אומר אלפר. "למבקרי טלוויזיה כמו יובל נתן ב'ידיעות', מאיר שניצר ב'מעריב', רענן שקד ולי היה תפקיד משמעותי בהובלת הדיון על השלכות הטלוויזיה בתוך אליטה מסוימת. זה היה דיון ער מאוד".

      בנקודה הזו, חשוב להזכיר שלביקורות עצמן היתה השפעה גם על אירועי התרבות ולעתים גם השיקו לפלילים: דודו טופז שבר את משקפיו של מאיר שניצר בשל ביקורת במעריב וביקר בביתו הפרטי של רענן שקד בשל טקסט שכתב עליו. הבמאי יוסף סידר פוצץ ראיון עם אורי קליין בגלל ביקורות עבר של עיתונאי "הארץ" ואקי אבני טען כי המבקר עמוס אורן הביא לחורבן הקריירה המוזיקלית שלו. החשבונאות בין מבקרים למושאי הביקורת שלהם נמשך ביתר שאת גם בימים אלו כשהקלישאה היא שמבוקר שלא קורא את הביקורות עליו הוא כמו שחקן כדורגל שלא מחפש את הציון שהוענק לו ביום ראשון - שקרן.

      גם שקד זוכר את התקופה המכוננת של עולם הביקורות. "הבטון עדיין לא היה יבש על שוק הטלוויזיה המסחרית בישראל. זה עדיין היה בגדר חידוש. זה היה העשור הראשון של טלוויזיה מסחרית בישראל וחלקנו הרגשנו שאנחנו באיזשהי מלחמת תרבות דחופה, בעד או נגד הדבר הזה. היום, ברגע שהטלוויזיה המסחרית בת 15 שנה ויותר, היא מצב נתון וידוע מה היא יכולה לעשות ומה היא לא יכולה לעשות", אומר שקד. "נדמה שכל הוויכוחים על התרבות הישראלית באמצעות הטלוויזיה קצת מוצו. אז הביקורת הופכת גם היא לנקודתית יותר ועקרונית פחות".

      ואולם, לטעמו של שקד, השינוי התוכני הזה לא באמת פגע בצורך שלנו לצרוך ביקורות. "המוסד של ביקורת טלוויזיה יומית, שהוא ייחודי לישראל אגב, לא פס מן העולם. הוא קיים באותו הנפח שהוא התקיים בעשר השנים הקודמות. יש עדיין ביקורות טלוויזיה יומיות בארבעת העיתונים הגדולים", הוא אומר. מעבר לכך שקד מאמין כי יש משהו מהותי בתרבות שלנו שלא מאפשר למוסד הביקורת להיעלם. "במובן המסורתי שלה, ביקורת היא ערך מאוד חשוב בתרבות. אחד המקומות היחידים בו תרבות ההמונים מסוגלת לחתור תחת עצמה. למרות שחלק יגידו שזה מדומה – כי כשאתה כותב ביקורת על משהו, גם אם שלילית אתה מפרסם את המוצר".

      יאיר רוה (יח"צ , אלמנט צילום)
      "יש איזשהו צורך אנושי לשמוע את דעתו של מישהו שהמערכת התקשורתית שמה בהיררכיה גבוהה". יאיר רוה (צילום: אלמנט צילום)

      לעתים, אפילו המבקרים עוברים מעין מטמורפוזה. הם לא הופכים לטוקבקיסטים – אבל לבלוגרים בהחלט כן. דוגמה לכך הוא יאיר רוה שלא הסתפק בבמה של העיתונות המודפסת, אלא הקים גם את בלוג ביקורות הקולנוע שלו, "סינמסקופ". "טריפו כתב בסוף ימיו כמבקר קולנוע 'לכל אדם יש שני מקצועות – המקצוע שבו הוא עוסק, ומבקר קולנוע'", מצטט רוה. "וזה נכון, כי כל בנאדם שהולך לראות סרט מחזיק בדעה עליו. יש איזשהו צורך אנושי לשמוע את דעתו של מישהו שהמערכת התקשורתית שמה בהיררכיה גבוהה".

      "למה צריך 'מאמר המערכת' בעיתון כל בוקר?", שואל רוה. "הרי כל אדם שקורא את העיתון יודע מה דעתו על המתרחש. הוא צריך את זה כדי שבתור קורא תהיה לו 'שיחה' עם עוד מישהו בעל דעה אחרת או עוד נימוקים בעד הדעה שלו. אתה רוצה לנהל את הדיון הזה מול מישהו. אני שומע אנשים שאומרים 'ראיתי את הסרט, הוא מאוד השפיע עליי אבל אני לא יודע בדיוק מה חשבתי עליו'".

      עם זאת, גם רוה מודע לכך שעם הזמן הדברים השתנו. "פעם היה מיתוס - כשיהודה סתיו נותן ב'ידיעות אחרונות' חמישה כוכבים לסרט, זה היה מפוצץ את האולמות בקהל. לא יודע אם זה הוכח או לא, אבל היה מיתוס כזה", הוא מספר. "אומרים שזה המנוע שהפעיל את כל מערך ההפצה בארץ עד לפני משהו כמו 10-15 שנים. אבל היום, אנחנו נמצאים בעולם מאוד הוליוודי שהצליח בצורה חכמה ליצור מערכות עוקפות אליטות. עולם שמייצר תכנים שפונים לקהל שיש לו זמן, כסף וילך לכל מה שתיתן לו".

      רוה מוצא בניתוק בין הצד הצרכני לביקורת גם פן חיובי. "במשך שנים היתה תחושה שמבקר הוא סוג של כתב צרכנות - הסרטים הם קערות פיירקס, אני שושנה חן, בדקתי את כולן ועכשיו אני ממליצה שתקנו את זאת", הוא מתבדח, "אבל היום אפשר לנהל דיון ביקורתי סביב סרט בלי ה'שווה לקנות או לא שווה לקנות'. היום אנשים קוראים ביקורות אחרי שהם ראו את הסרט כדי להתווכח עם המבקר. מהבחינה הזו, העידן הנוכחי טוב לביקורות הקולנוע".

      רוגל אלפר (יח"צ , יוסי צבקר)
      "תמיד יש אנשים עם עניין לקרוא דעה מנומקת ומפורטת של איזשהם אורים ותומים, אבל היום כבר אין ממש אורים ותומים". רוגל אלפר (צילום: יוסי צבקר)

      עם כך, נראה כי מוסד הביקורות לא איבד עדיין את תפקידו ההיסטורי, אלא פשוט התגלגל לצורתו הנוכחית בעקבות שינויי הזמן וההתקדמות הטכנולוגית. בכל מקרה נראה כי גם אם יבוא היום בו הקהל כבר לא יהיה משועבד למה שלמומחים יש לומר על יצירה כזאת או אחרת, זה לא ימנע מאותם ברי-סמכא להמשיך להביע את דעתם ברבים. "מבקרים לא נהיים מבקרים, הם נולדים מבקרים", אומר רוה. "גם כמובטלים הם יעשו את זה".

      למרות זאת, רוה מודע לכך שכוחה של הביקורת בימינו מוגבל מאוד. "בסוף הסרט 'רטטוי' של פיקסאר, הדמות של מבקר האוכל 'אנטון אגו' מנסחת את הסיבה האמיתית למה שאני חושב שאנחנו עושים", מסיים רוה ומצטט: "בדרכים רבות, עבודתו של המבקר היא קלה. אנחנו מס?כנים מעט מאוד ועם זאת נהנים מתחושת עליונות על אלו שמציעים את עבודתם ואת עצמם לשיפוטינו. אנחנו פורחים ומשגשגים בזכות ביקורות שליליות שכיף לכתוב ולקרוא. אך האמת המרה שאנו המבקרים צריכים לעמוד מולה, היא שבסופו של דבר לפיסת הזבל הממוצעת יש משמעות גדולה יותר מלביקורת שכתבנו עליה".

      לירון תאני, מכיר גם הוא במגבלותיה של הביקורת, ולא רק זו התרבותית: "המבקר הכי חשוב במדינה הוא מבקר המדינה. כל שנה הוא כותב דו"ח על נושאים אקוטיים שחשובים לכולנו. מישהו שם על הדו"חות שלו? מישהו עושה משהו? לא, וזה המבקר הכי חשוב בארץ".