אמנון לוי מנסה לזעזע בכוח: חמש הערות על הטלוויזיה של השבוע

אמנון לוי מצא סיפור הוליוודי עם השראה של ממש לסרט קולנוע. הצפייה ב"פנים אמיתיות" עם ד"ר מיגל וייל היתה חוויה דו קוטבית. זהו סיפור על משפחה, שמצד אחד גורלה כאילו הלך נגדה בכוח לאורך כל הדרך ומצד שני אמנון לוי מנצח על האפיזודה הכואבת בשלומיאליות שמונעת ממבוכה ואולי גם מרגש ממוסחר. עצם הבאת סיפורו של ד"ר מיגל וייל ובנו ניר החולה במחלה נדירה וחשוכת מרפא והניסיון של לוי לגייס תרומות עבור האב המחפש תרופה לבנו, היה כן ובעל ערך מוסרי גדול. מצד שני, אי אפשר להתעלם מיהירות הרהוריו של לוי מעל התמונות של האב ובנו החולה, שהיו מלאים בחשיבות עצמית כשאמר "הרגשתי התרוממות רוח מהראיון אתם" או "אני חושב לעצמי: כמה אומץ נדרש היה מהם להביא עוד ילדים לעולם".

גם את שאלותיו של לוי, שהיו לסירוגין רגישות ולעתים חורקות מבנאליות ומממסדיות של מראיינת פדגוגית ונטולת טעם ("האם הרגשת אשם כשהבאת את ניר לעולם?") או ריח של רלוונטיות ("איפה תהיו עוד עשרים שנה?"), לא ניתן היה לפספס. היו גם שאלות שתרו אחר סנסציה ("האם אתה רוצה פרס נובל?") ואולי אפילו מחרחרות מדון ("היית רוצה שתורם עשיר שישוב בבית ורואה את התכנית ייתן כסף?"). לכן, בסופו של דבר, הראיון אולי ריגש כי הסיפור האישי של ד"ר וייל ובנו המיוחד קשים מנשוא, אבל מהציניות המובנית של תוכניות טלוויזיה, אלו שמביאות סיפורים של אנשים שהגורל התנכל להם כדי שנבכה, לא ניתן להתעלם גם כאן.

כאילו היה זה אירוע חסר תקדים בחשיבותו, הרחיבו הערוצים הגדולים את ערב השידורים הפומפוזי שלהם סביב הפריימריז של המפלגה הלא חשובה הזו עד אין קץ, כאילו היה זה היקום בהתפשטותו. את הנתונים על ספירת הקלפיות, הפרשנויות והדעות סביב שולחנות הפאנלים שכמעט וקרסו תחת נטל המשתתפים, סיפקו המגישים בכל המהדורות וסופקו במקביל גם ע"י כל ח"כ זוטר שחיפש במה להיראות בה רק עוד קצת. וזה לא הכול; אופי הסיקור היה נראה כאילו מע"צ הקימו פרויקט חפירות על גבי תשתיות המרקע שלנו, שמלווה ברעש הנוראי של פשלות ותקלות טכניות במיטב המסורת של ניצול אגרת הטלוויזיה.

כך הפכה החגיגה הדמוקרטית של קדימה למאורע כה טרחני, עד שמה שהיה לאביבית המודחת מ"האח הגדול" להגיד בראיון הפרידה כבר הפך חשוב הרבה יותר. המבוכות הקטנות המשיכו לזרום באופן שוטף בצורת ח"כ יואל חסון שהמשיך לשלוח SMSים, גם כשהשידור עבר אליו ובאדיבות רינה מצליח בערוץ 2 שהתכוונה להוסיף עוד נתון חשוב על ספירת הקולות בזיכרון יעקוב אבל "אה.. אהה.. פרח מזכרוני" היה העדכון שהצופים קיבלו.

אבל הגדיל לעשות הערוץ הראשון כשיצר אפקט מסמם גדול במיוחד ע"י החזרה המהפנטת הבאה: דליה איציק מהללת את מופז על רקע תמונות של דלת הכניסה לבית קדימה - בציפייה לראות אותו מגיע. ואז שוב דליה איציק משבחת את מופז על רקע דלת הכניסה לבית קדימה בציפייה דרוכה לראות אותו מגיע. והוא לא הגיע עד שלוש בלילה.

בקיצור, היה זה קרקס אימים רב ערוצי שהוציא את נשמת הצופים כי סופו לא נראה לעין ותוצאותיו עניינו כהתפרצויות גייזרים ברוסיה דאשתקד. אולי זה יהיה מפתיע לשמוע אבל דווקא המשדר "ח"כיקה" של ערוץ הכנסת היה כמו כוכב בודד בריק שבשמי המשדר השחורים של הפריימריז: אולפן יפה וצנוע ומגיש מגניב שמזרים קטעי אינטרנט רלוונטיים הן מהקמפיין של קדימה והן מקמפיין הנגד מטעם מפלגת העבודה, סטטוסים מעניינים שציפי לבני העלתה לפייסבוק הפרטי שלה ואפליקציה בפייסבוק עבור המצביעים: "צ'ק-אין", דרכה יכלו להתפקד. מי היה מאמין על ערוץ הכנסת?

לשמוליק קראוס – עמוד תווך במוזיקה הישראלית מגיע סרט קצת יותר מקצועי מ"מעשה בתקליט", הסרט התיעודי אודותיו ששודר בערוץ 1 ביום ראשון ושהוא הכלאה בין סרט מסע חובבני לסרט לזכרו – טפו, טפו שיחיה עד 130. התיעוד הדוקומנטרי בבימויה של יסמין הדס-ליפשיץ, שאף ללוות את הזמר החשוב בעשיית תקליטו האחרון "יום רודף יום" ולראשונה להסיר לוט מעל צדדים שונים בעולמו ובאישיותו של קראוס.

אבל התוצאה הסופית היא ברמה קונספטואלית וטכנית של ערוץ קהילתי, בסרט שמתמרן בזיגזגים בין פורמטים של כתבת טלוויזיה מיושנת בסגנון "רואים עולם", בין סרט משפחתי ביתי לרגל יום הולדתה ה-90 של סבתא בבית האבות, ואפילו מפלרטט עם ז'אנר הסרט האילם בשחור לבן.

קראוס לא גילה כמעט דבר ולמעשה בקושי דיבר וחשף משהו על עצמו. לעומת זאת, דווקא רגע יוצא דופן של קראוס, בו הוא מאבד את עשתונותיו כיון ששנא את גרסת הסרט הכמעט מוכן שהציגה לו הדס-ליפשיץ, לא שירת את התיעוד באמת ואף פעל כחרב פיפיות. לאחר תיעוד בקלוז-אפ של בקבוקי האלכוהול בביתו, היה רגע של חולשה מצדו שנלכד בעדשת המצלמה ושדרכו ניסתה הבימאית לאשש את הידיעות על חלקו האישיותי האפל, הבלתי צפוי, האלים והגס במיוחד כנגד נשים - נושא שכבר נידון בעבר בהרחבה, ובמקומות שונים.

רגע ההצצה הזה אל תוך שגעונו הידוע של קראוס, לא רק שבייש אותו כאדם ללא קשר של ממש לאירועי עברו האלים, הוא למעשה הוציא מהסרט עצמו פן אגרסיבי במניפולציה שעשה ושאף חתר תחת הלגיטימציה של עצמו כסרט דוקומנטרי שאפילו מנצל את מושא התיעוד שלו בשביל הרווח שלו עצמו – כמו למשל כאשר בוחרת הבמאית להראות את קראוס משתמש בבאנג בלי סיבה ממשית מלבד מציצנות גרידא. אין ספק שלראות את קראוס ברגעים בהם הוא מלחין, יוצר, מקליט ועומד שוב להשפיע על עולם המוזיקה שלנו, זו הצצה שכדאי לכולם לזכות בה; ועם זאת - הסרט על שמוליק קראוס פספס את שמוליק קראוס.

אם בכל קבוצת חברים יש את זה ששכב עם זו של ההוא, או את זו שהיה לה עניין עם זה, אבל כולם כבר מכירים שנים על גבי שנים, איך שומרים בכל זאת על לכידותה של חברות כשהולכים ומתבגרים? אפשר בכלל לייצר חברים חדשים בגיל 30 או שזה כבר לא הולך לקרות?

הסדרה הקומית "הכל לטובה" פורמת את מרקמי היחסים שבין חברים בוגרים עד לנימי הסולידריות של קבוצת חברים, המבוכות, המחויבות, המתחים המיניים, והקשר הרגשי. הקומדיה הרגישה והריאליסטית הזו מצליחה לגרום לצופה להשוות בינו לבין עצמו את גרעין חבריו לזה של דייב ואלכס, ג'יין ובראד, מקס ופני.

בשונה מסיטקומים קלאסיים, "הכל לטובה" - כמו קומדיות מודרניות של ימינו - מצולמת במצלמה אחת. כל רגע בעלילה מתועד מזווית אחת - כך שהתמונה לא קופצת במהלך רגע אחד בין זווית שונות – דבר שמותיר את התחושה הקרובה ביותר למציאות ושמשכיחה שמדובר בסט צילומים או אולפן טלוויזיה.

דווקא מסמר החבורה אותו מגלם זכריה נייטון, מרגיש מאולץ וכנראה הכי פחות מצחיק, אבל ההומור שנכתב ברמה גבוהה יחסית לקומדיית מיינסטרים והדינמיקה בין השחקנים האחרים, זורמת בסינרגיה כל-כך טוב שזה אפילו מאפיל על החולשה המרכזית זו בסדרה. עושה טוב לצופה להרגיש שסיטקום שבדרך כלל סוחף אותו לעולם בדיוני דווקא מרגיש קרוב לאמת ועדיין נותר מצחיק מאוד.

"הכל לטובה" משודרת בערוץ הוט קומדי סנטרל, בימים א'-ה' ב-22:35

רחשים של גאוות אופנה ישראלית בוקעים מהמסך עם השקת ערוץ האופנה החדש של HOT השוכן באפיק 29. התחושה הכללית מצפייה בתוכניות הראשונות בערוץ היא כאילו חלפתם באקראי על פני בית קפה של סטייליסטים, דוגמניות, שחקנים ושאר סלבריטיז, ויצא לכם להטות אוזן ולשמוע כמעט בלי כוונה אל תוך השיחות שהם מנהלים אודות עולמות, שעד עכשיו היו רק שלהם. בלי הליכות מסלול לאורך כל שעות היום, שטיחים אדומים ופלאשים, פרצופי מרוחים בעודף שביעות רצון ונרקיסיסטיות של מעצבי האופנה העולמיים ובלי גופות מחוטבות, מביא הערוץ החדש טעם מקומי ומגניב יותר בסטיילינג לעומת ערוץ האופנה הקלאסי.

כך, מיכאלה ברקו ושירלי בוגנים ישובות בתוכנית "נחשפים" לשיחה משוכלת רגליים על ספה מגניבה שמביאה את כל אחורי הקלעים הקטנים שרק דוגמניות מצליחות זוכות להכיר. כך גם ב"כיתת האופנה", שמלמדת כי גדעון אוברזון למד הכול על התאמת צבעים מהוריו בתוכנית שמביאה את הסיפורים האישיים שמאחורי המעצבים הישראלים החשובים. היה גם נחמד לגלות שלתמר קרוון יש חשבון רומנטי לא סגור עם שי אביבי על פי תוכניתה החצופה, "עקבים עם כוכבים". יש במנחים השונים ובקונספט הכללי מעין סנונית שבאה לבשר: יש זווית ישראלית על אופנה - היא חופשיה, היא ראויה והערוץ הזה יאריך את כנפיה.

עוד הערות על הטלוויזיה של השבוע? ספרו לנו בפייסבוק