פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      פרק ראשון: "בית קיץ עם בריכה"

      "בית קיץ עם בריכה" של הרמן קוך, כמו רב המכר שקדם לו "ארוחת הערב", מצליח להעכיר את שלוות הקורא בתיאור קשייו של אב לבנות

      אני רופא משפחה. אני מקבל חולים משמונה וחצי בבוקר עד אחת בצהריים. אני לא ממהר, כל פציינט מקבל אצלי עשרים דקות. העשרים דקות האלה הן מקדם המכירות שלי: איפה תמצא היום רופא משפחה שיקדיש לך עשרים דקות? הם אומרים, ומספרים לאחרים. הוא לא מקבל יותר מדי פציינטים, הם אומרים, הוא רוצה לתת לכל אחד ואחד את הזמן שלו. אצלי יש רשימת המתנה; ברגע שפציינט מת או עובר דירה, אני יכול להשיג בטלפון אחד חמישה במקומו.

      פציינטים מבלבלים בין זמן לתשומת לב. הם חושבים שאני מעניק להם יותר תשומת לב מרופאי משפחה אחרים, אבל מה שהם בסך הכול מקבלים ממני זה יותר זמן. בדקה אחת אני מבין מה הבעיה, את תשע-עשרה הדקות הנותרות אני מעביר במתן תשומת לב. אשליה של תשומת לב, ליתר דיוק. אני שואל את השאלות הרגילות: מה שלום הבן/ הבת? אתה ישן עכשיו יותר טוב? אולי כדאי שתאכל יותר/ פחות? אני מצמיד את המ?סכ??ת לחזה, ואחר כך לגב. לנשום עמוק, אני אומר. לנשוף לאט. אני לא מקשיב באמת. אני לפחות מנסה לא להקשיב באמת. מבפנים, כל הגופים האנושיים נשמעים אותו דבר. קודם כל יש את פעימות הלב כמובן. הלב לא יודע כלום. הלב שואב.
      הלב הוא חדר המכונות. חדר המכונות אחראי שהספינה תמשיך לשוט; הוא לא מחליט לאן. בנוסף יש את קולות הקרביים.

      הקולות של האיברים הפנימיים. כבד גדוש נשמע שונה מכבד בריא. הוא גונח. הוא גונח ומתחנן. הוא מתחנן ליום אחד של חופש. יום אחד, כדי להיפטר מהפסולת הגרועה ביותר. הוא תמיד בפיגור. כבד גדוש הוא כמו מטבח במסעדה שאף פעם לא נסגרת. הכלים המלוכלכים נערמים, המדיח עובד בשיא העוצמה, אבל ערימות הצלחות המלוכלכות והסירים הדביקים רק עולות וצומחות.

      כבד גדוש מייחל לאותו יום חופש אחד שלעולם לא מגיע. מדי אחר צהריים, בשעה ארבע וחצי או חמש (ולפעמים אפילו מוקדם יותר), מתנפצת לה התקווה לאותו יום חופש. אם לכבד הזה יש מזל יום העבודה שלו מתחיל עם בירה, ואז אפשר להעביר את רוב העבודה לכליות, שתמיד נחוצות למי שלא עוצרים רק בבירה. הם שותים עוד משהו ליד: יינבר , וודקה או ויסקי. משהו שאפשר לשתות בלגימה אחת. הכבד הגדוש מחזיק מעמד עד שבסוף נוצר בו קרע. בהתחלה הוא מתקשח, כמו צמיג מנופח מדי. ואז מספיקה מהמורה קטנה בכביש כדי שהוא יתפוצץ.

      כריכת הספר "בית קיץ עם בריכה" מאת הרמן קוך (יח"צ)
      "אף רופא לא רוצה שימותו במרפאה שלו. בבית שיעשו מה שהם רוצים". כריכת הספר (צילום: יח"צ)

      אני מקשיב בעזרת המ?סכ??ת שלי. אני לוחץ באצבע על המקום הקשה ממש מתחת לעור. כאן זה כואב? אם אלחץ חזק יותר הוא ייקרע כאן, במרפאה שלי. ולבלגן כזה זה אני לא מוכן. הדם מתפרץ החוצה בגל אחד. אף רופא לא רוצה שימותו במרפאה שלו. בבית שיעשו מה שהם רוצים. אצלם בבית, באמצע הלילה, במיטה שלהם. לרוב, עם קרע בכבד הם אפילו לא מצליחים להגיע לטלפון והאמבולנס יגיע מאוחר מדי בכל מקרה.

      במרווחים של עשרים דקות עורכים הפציינטים שלי את טקס הביקור שלהם במרפאה שבקומת הכניסה. הם באים בקביים ובכסאות גלגלים. כמה מהם סובלים מעודף משקל, אחרים מקוצר נשימה, ובכל מקרה הם לא יכולים לעלות במדרגות. המדרגות הן מוות בטוח בשבילם. וישנם אלו שרק מדמיינים שכבר במדרגה הראשונה הגיעה שעתם האחרונה. הפציינטים האלה הם הרוב המכריע. לרוב האנשים אין כלום. הם גונחים ונאנחים, הם משמיעים קולות כאילו בתוך שנייה הם יביטו למוות בעיניים, הם צונחים באנחה לכיסא שמול המכתבה שלי – אבל אין להם כלום.

      אני מקשיב לתלונות שלהם. כואב לי כאן, וכאן, ולפעמים זה מקרין למטה לכאן... אני עוטה הבעה מתעניינת, ומשרבט תוך כדי משהו על פתק. אני מבקש מהם לקום ולבוא לחדר הטיפולים. מדי פעם אני שולח אחד מהם להתפשט מאחורי הווילון, אבל בדרך כלל לא. הגופים האנושיים נראים בעיני מספיק גרוע גם בבגדים. אני לא צריך לראות אותם, את חלקי הגוף האלה שלא רואים אור שמש לעולם. את קפלי העור שתמיד חם מדי בתוכם והבקטריות חוגגות, את הפטריות והדלקות בין הבהונות, מתחת לציפורניים, את האצבעות שמגרדות, את האצבעות שמשפשפות את המקום עד זוב דם... כאן דוקטור, כאן זה הכי מגרד... לא, אני לא רוצה לראות את זה. אני מעמיד פנים שאני מסתכל וחושב בינתיים על משהו אחר, על רכבת הרים בלונה פארק: על חרטום הקרון הקדמי מותקן ראש דרקון ירוק, הנוסעים מניפים את ידיהם באוויר וצורחים במלוא הריאות.

      מזווית העין אני רואה קווצות שיער ערווה לח, וכתמים קירחים אדומים מודלקים שאף פעם כבר יצמיחו יותר שיער, ואז אני חושב על מטוס שמתפוצץ באוויר; הנוסעים, עדיין חגורים בחגורות הבטיחות, מתחילים בצלילה של קילומטרים רבים אל האינסוף. קר, האוויר דליל, עמוק למטה מחכה להם האוקיינוס. זה צורב כשאני משתין, דוקטור. כאילו אני משתין מחטים... רכבת מתפוצצת בדיוק בכניסה לתחנה, מעבורת החלל קולומביה מתנפצת למיליוני חתיכות, המטוס השני חודר למגדל הדרומי. שורף לי כאן, דוקטור. כאן...

      תתלבש בבקשה, אני אומר. ראיתי מספיק, אני ארשום לך משהו. יש פציינטים שבקושי מצליחים להסתיר את אכזבתם: מרשם? הם נשארים לעמוד עוד כמה שניות בתחתונים מופשלים עד הברכיים ומתקשים להבין. הם לקחו בוקר חופשי מהעבודה, הם רוצים תמורה עבור כספם, למרות שהכסף הזה נשאב מציבור הבריאים. הם רוצים שהרופא לכל הפחות ימשש אותם, שיעטה את כפפות הגומי שלו ושיחזיק משהו – חלק גוף – בין אצבעותיו המיומנות. שיתחוב אצבע אחת לתוך משהו. הם רוצים להיבדק, הם לא מסתפקים בשנים של ניסיון, במבט הקליני שלו שבהצצה אחת קולט את הבעיה, כי הוא ראה את זה כבר מאה אלף פעם. כי הניסיון שלו אומר לו שאין צורך בפעם המאה אלף ואחת לעטות פתאום את כפפות הגומי שלו.

      אילוסטרציה (ShutterStock)
      "הם רוצים להיבדק, הם לא מסתפקים בשנים של ניסיון". (צילום: ShutterStock)

      לפעמים אין מנוס. לפעמים אתה מוכרח להיכנס פנימה. בדרך כלל עם אצבע אחת או שתיים, מדי פעם עם כל היד. אני עוטה את כפפות הגומי שלי. בבקשה לשכב על הצד... עבור הפציינט זאת נקודת המפנה. סוף סוף לוקחים אותו ברצינות, הוא יעבור בדיקה פנימית. אבל מבטו כבר לא מופנה אל פני. עכשיו הוא מביט אך ורק בידי. ידי שעוטות את כפפות הגומי. הוא שואל את עצמו איך הגיע כל כך רחוק. אם זה באמת מה שהוא רוצה. לפני עטיית הכפפות רחצתי קודם את ידי. הכיור עומד מול מיטת הטיפולים, בזמן רחיצת הידיים אני עומד בגבי אליו. אני לא ממהר. כבר הפשלתי שרוולים. אני יודע שעיני החולה ממוקדות בי.

      אני מניח למי הברז לזרום על פרקי ידי, אני רוחץ בקפדנות את כפות ידי ואז ממשיך למעלה דרך אמת היד עד למרפק. קול המים הזורמים מונע ממני לשמוע את זה אבל אני יודע שנשימתו של הפציינט מואצת כשאני מגיע למרפקים - מואצת או אפילו נפסקת לחלוטין לכמה שניות. הוא יעבור בדיקה פנימית. במודע או שלא הפציינט בעצמו דרש את הבדיקה הזאת. הפעם הוא לא יתן שיפטרו אותו רק עם מרשם. אבל כבר מחלחל בו הספק. למה הרופא רוחץ ומחטא את ידיו ואת אמותיו עד המרפקים? משהו בגופו של הפציינט מתכווץ דווקא כשהוא צריך להרפות כמה שיותר. הרפיה היא המפתח לבדיקה פנימית קלה.

      עכשיו הסתובבתי חזרה אליו ואני מנגב את כפות ידי, את אמות הידיים, את המרפקים. אני ממשיך לא להסתכל על הפציינט גם כשאני שולף ממגירה זוג כפפות גומי באריזת ניילון. אני קורע את האריזה, לוחץ על רגלית פח האשפה ומשליך אותה פנימה. רק עכשיו, כשאני עוטה את כפפות הגומי אני מביט בפציינט לראשונה. המבט שלו עכשיו הוא, איך לומר, אחר משהיה לפני שפניתי ממנו לרחוץ את ידי. בבקשה לשכב, אני אומר לו לפני שיוכל לבטא את השגותיו בנוגע לבדיקה הפנימית, עם הפנים לקיר. פחות משפיל להיות בעירום מלא מלהישאר במכנסיים ותחתונים מופשלים עד הקרסוליים. פחות חסר אונים. שתי רגליים בגרביים ונעליים, אזוקות זו לזו בקרסוליים עם מכנסיים ותחתונים. כמו אסיר כבול בשלשלאות. מי שהמכנסיים שלו מופשלות עד קרסוליו לא יכול לברוח.

      אתה יכול לבצע בו בדיקה פנימית, אתה גם יכול באותה המידה להכניס לו אגרוף בפרצוף, או לירות על התקרה באקדח מחסנית שלמה. נמאס לי כבר להקשיב לכל השקרים האלה, לכל הרוחות! אני סופר עד שלוש... אחת... שתיים... תנסה להרפות, אני אומר שוב. תסתובב בזהירות על הצד. אני מותח את כפפות הגומי על אצבעותי ומעלה אותן עד מעבר לפרקי הידיים. קול הגומי הנמתח מזכיר לי תמיד בלונים. בלונים שניפחת בלילה למסיבת יום הולדת כי רצית להפתיע את בעל השמחה. יכול להיות שזה קצת יציק, אני אומר, חשוב שתשמור על נשימה סדירה. החולה מודע מאוד לנוכחותי ממש מאחורי גופו העירום חלקית, אבל הוא כבר לא יכול לראות אותי. זה הרגע שאני מתעכב קצת ובוחן את הגוף הזה מקרוב, את החלק העירום שלו.

      בית קיץ עם בריכה // הרמן קוך, תרגום: ענבל זילברשטיין, הוצאת עברית וכתר, 333 עמודים