פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      עשור למותו של ליין סטיילי, סולן אליס אין צ'יינז: התאבדות הרוקנרול הגדולה

      ליין סטיילי, הסולן האגדי של אליס צ'יינז חיכה למוות שייקח אותו, אבל הבן זונה לפחות עשה בית ספר לדור שלוקח הכל בקלות. עשר שנים אחרי, איל רוב עדיין מתגעגע

      האיש שהיה אמור למות קודם

      ליין סטיילי (GettyImages , Frank Micelotta)
      אז עשיתי טעות גדולה, נסו לראות את זה מהצד שלי. ליין סטיילי, גיבור רוקנרול (צילום: אימג'בנק - GettyImages)

      אפלה. אפילו המוות, שותף ותיק בחייו של ליין סטיילי, לא מצליח, מרחק עשר שנים, לפזר במשהו את סמיכותה הייחודית של המורשת המוזיקלית האפלה שסטיילי, התאבדות רוקנרול בהגדרתה, הותיר אחריו. האירוניה, כלי נשק מדויק בהגשה במילים ובלחנים שלו, לא נעלמה גם ממותו כשהוא זנוח. הלוזר הגדול וכהן הוודו האפל של סיאטל מת באותו תאריך בו בחר הסופרסטאר ומגדירו של דור להתאבד מהטעם כי עדיף להישרף מאשר לדעוך. שמונה שנים פרושות מדממות, פרועות עיניים ומיתרים בין התאבדותו של קורט קוביין ובין מותו הידוע מראש של סטיילי. האיש שעל הנייר היה צריך ללכת ראשון, מיד אחרי אנדרו ווד, סולנה של Mother Love Bone שמת מאוברדוז ב-1990 והתחיל את ריקוד הפוגו של סיאטל עם המוות בניינטיז.

      אבל כמו בחייו, גם בתזמון של מותו, סטיילי היה בן כלאיים מוזר. הכלאה מסוכסכת בין אוזי אוסבורן, ג'ים מוריסון, ג'ואי ראמון, גרג דולי, השחור של השטן והאמריקנה של חולצות פלאנל, ריפים אימתניים, בלדות מפרקות וזרקור בינלאומי שפתאום הופנה לעברו. האיש שאהב להיות למטה בבור, בו הרגיש שוב איך זה להיות ילד קטן, ובעיקר את הפחד להפסיק להיות ילד. כי סטיילי, בתחילתם ובסופם של חיים, התייחס אליהם רק בנקודות הקיצון. כמו ילדים, הכל היה אצלו עז מדי, בעיקר האפלה שבו, שלבסוף הכריעה אותו, בשריפה מינורית ועיקשת שהיא דעיכתו הגדולה. שברו את הכלים ולא משחקים.

      בספקטרום האנושי של הגראנג' מסיאטל, אדי וודר וכריס קורנל מסמנים את הצד היותר 'היפי' נקרא לזה, הצד ההישרדותי ותאב החיים של הגראנג'; בקצה השני נמצאים קוביין ואחריו סטיילי, שהביאו את הכהות לתוכו. הראשון לא רצה להיות שם מלכתחילה, במקום בו כל העיניים נשואות אליך ואנשים חיים את חייהם לפי מילות השירים שלך, אותם הם צורכים כמו סוכריות פופ. ואילו סטיילי ויתר מראש על המירוץ ובחר להתחפר פנימה.

      ההתחפרות הזו שלו, די בדומה לזו של קוביין אך בפועל למטה ממנה, היתה שם מהיום הראשון. אם קוביין תואר ע"י רבים כנער נלהב עם חיות עצומה בימים הראשונים של נירוונה, סטיילי היה האיש בקופסא, זה עם המבט המטורף בעיניים ונוכחות של אל תתעסקו איתי. עם קול שיכול בצעקה אחת לכלוא ליותר משנייה עצב וכעס, אהבה וחרון ולקרוע מולו אנשים לגזרים, ללא רחמים. לעזאזל גראנג', ליין סטיילי היה חתיכת מטאליסט שפשוט איתרע מזלו לגדול בעיר אחת בזמן מסוים, מבלי יכולת למצוא את המקום שלו בין כל ההגדרות של מגזינים, קליפים סיבובי הופעות וכל הרוקנ'רול הזה.

      ליין סטיילי (GettyImages , Frank Micelotta)
      המקולל. ליין סטיילי (צילום: אימג'בנק - GettyImages)

      אני לא יודע מה היתה השקפתו לסקס,אבל הסמים, הסמים היו ים הצער שלו, וגן העדן שלצדו; הם היו עבורו צנצנת זבובים שסוגרת עליו ובשלב מסוים כשנגמרו לו התירוצים וניסיונות הגמילה, האיש פשוט, אין דרך נעימה לומר את זה, ישב בבית וחיכה למות. ליין סטיילי לא הסתיר כלום. חייו על מגרעותיו ונקודות התורפה המחוררות שלו תמיד היו שם בשיריו, אותם לא טרח לערפל ולרבד במשמעויות פואטיות נסתרות או לרדדם בדימויים פופולריים מדי. מה שאתה שומע זה מה שזה. רוקנרול בבסיס החייתי, הפרוע, משוחרר הרסן וכן, המאוד מסוכן שלו. כי יותר מהכל, בתחילת הדרך, סטיילי נראה ונשמע מסוכן. מאוד. הרבה לפני שקוביין הרים את השוט-גאן, כולם הסתכלו על סטיילי, העוף המוזר של סיאטל כפי שסצנת ההופעה הבלתי נשכחת של אליס אין צ'יינס מ“סינגלס” מיטיבה להראות.


      הם לא נראו כמו פרל ג'אם או סאונדגארדן. הם גם לא נשמעו כמוהם. אליס, כלהקה של סטיילי וג'רי קנטרל, רקדו עם המוות בהופעות. ודווקא המוות, מי שבתחילת הדרך נתן בו אות קין בדמות משקפי שמש שחורים ומאיימים, מעשה שטן, סירב להגיע לסטיילי כשאליס היו בטופ והוא היה בתחתית השאול ב-96' כשארוסתו מתה מסיבוכים הקשורים בסמים. “הסמים הפכו להיות נגדי, חיי הם גיהנום" הוא אמר בראיון מהשנה ההיא לרולינג סטונז. כשמת, כעבור 6 שנים, הוא נותר בצד. הצד האפל מכולם. כמעט שבועיים עברו עד שגילו את גופתו המתפוררת בדירה אותה מיעט לעזוב. רוקנרול.

      עשר שנים אחר כך, סטיילי בחייו ובבחירתו, הוא קלישאה במובן הראשוני של המילה. הוא היה ג'אנקי, שנא את עצמו, העיד על עצמו בכנות ילדותית כמעט ש- "My Pain Is Self Chosen" אך בעצם נוכחותו, הוא סוגר את הפרק הזה של הרוקנרול – של אי מושגיות. של ריחוק. הסתגרות סאלינג'רית במהותה שאפיינה את שנותיו האחרונות. זה היה רק לפני עשר שנים, לא הרבה זמן במונחים היסטוריים אך נצח במונחי הזמן של היום. זמן בו הכל נמצא בכף ידכם, אנשים מצייצים על כמה קשה להם להיות עצמם ומפורסמים, תמונות פפראצי מודלפות ומאששות את זה, שירים ואתוסים שחייבים לקבל יותר מחמש דקות תשומת לב אובדים בבלילה של בלוגים ו-ויכוחי סרק על מי אמר קודם והגיבורים האחרונים של האתוס של הרוק כפי שנוסח בימי הזוהר שלו (הסבנטיז כמובן, וסטיילי חיי לפי הקוד הזה) הולכים ומתים מול העיניים.

      דמיינו את חשבון הטוויטר של סטיילי בהנחה והיה לו כזה בשנותיו האחרונות: "לקסם הבא אצטרך מזרק, כנפיים יצמחו לי לבד". סטיילי היה גיבור. לוזר כמו שלוזר צריך להיות, כזה שבוחר להיות כזה ולוקח על זה אחריות. ואצל כאלו, רק בדיעבד, תמיד הדיעבד, אפשר להבחין באומץ של (מה שבצדק מכונה גם חוסר יכולת להתמודד עם החיים) לקחת את זה לבד. ממש לבד. מבלי הצורך שלנו היום לשתף, לראות אם מישהו הגיב וחוזר חלילה.

      סטיילי, תאהבו אותו (בזמנו בין נירוונה לאליס אני הייתי עם ג'רי וליין) תשנאו, או לא תדעו מי הוא - הוא הותיר אחריו משהו יותר מאשר דף אמן בפייסבוק, או חשבון עם אלפי עוקבים. הוא עשה משהו, לא רק דיבר על זה. שלושת האלבומים של אליס ושני האי.פיז (ועד היום השותפות הנדירה בכתיבתה ובהרמוניות בינו ובין ג'רי קנטרל נשמעת כאילו נעשתה לפני שנתיים ולא לפני עשרים שנה) והאלבום הבודד של "Mad Season" הם מורשת מהודקת, כנה, אמיתית ובעיקר ראשונית לאיש אחד, שאולי לא ייזכר בתור מי ששינה את חוקי המשחק, אבל דווקא כעדות מדהימה לקיומם של חוקים שהיו פעם למשחק הזה, עסקי הרוקנרול. סטיילי, לפחות בעיני, היה התאבדות הרוקנרול הגדולה.


      מיוחד בוואלה! Music: תחנה לזכרם של ליין סטיילי וקורט קוביין
      וואלה! תרבות מציינת 20 ל"Nevermind"
      מתגעגעים לליין סטיילי? ספרו לנו בפייסבוק