האוצר הלאומי
הורים לפעוטות מכירים היטב את האפקט המכשף שיש לשירים מחורזים על ילדיהם המיקצב החוזר, המנגינה שבדיבור, הסיפורים הקטנטנים שמתמצים בכמה שורות וההזמנה המגולמת בהם לחזרה אינסופית וללימוד בעל פה, הם כולם מקור שעשוע בלתי נדלה לקטנים.
חמישיית ספרי המשוררים הקלאסיים לפעוטות שראו אור (בנפרד, זה אחר זה) בהוצאת כנרת-זמורה ביתן-דביר הם בדיוק מזון המלכות שאתם רוצים להאכיל בו את צאצאיכם: "רוץ בן-סוסי - ביאליק לילדים" שאיירה בתיה קולטון, "פרח נתתי לנורית" מאת מרים ילן-שטקליס, באיור דוד פולונסקי; "דוד ירח בשמים" מאת אנדה עמיר, באיור אורה איתן; "פזמון ליקינתון" מאת לאה גולדברג, באיור עפרה עמית; ו"דודה מרגלית נפלה אל השלולית" מאת נורית זרחי, שאיירה לנה גוברמן.
אי אפשר בכלל להתווכח על כך שהצירוף המחומש של המשוררים הנבחרים האלו הוא נהדר מליקוט ובחירת השירים שאינם רבים מדי וכוללים במכלול יצירות קאנוניות ומוכרות בכל בית, המשולבים באלו הצנועות יותר שעם השנים נעלמו מעט אל אחורי הקלעים שלא בצדק. גם השידוך עם המאיירים הוא נהדר, וחמשת האמנים שנבחרו לעטר באיוריהם את הקלאסיקות האלו עשו זאת בהקפדה, אהבה, צניעות ועדינות.
הפרויקט היפהפה הזה יסב אושר גדול לכל מי שרוצה לגדל את ילדיו על אותה צידה לדרך רוחנית וערכית שהוא גדל על ברכיה, ומנגד לא מוצא את כל השירים או המשוררים הרלונטיים במהדורות מיושנות או יד שנייה. משונה אולי להתייחס ליוזמה כלכלית כאל מעשה של חסד, אבל בפועל יש בפרויקט הזה, שמזרים דם חדש לשירה נושנה ולעברית שרוב הגננות כבר שכחו איך לדבר, כל כך הרבה חמלה וחסד, שאין אלא להגדיר אותו כמעשה של אהבה.
את "רוץ בן סוסי" ערכה שרי גוטמן, ואת ארבעת הספרים האחרונים ערכה וליקטה יעל גובר. הוצאת כנרת-זמורה ביתן-דביר
למי קראת קרציה?
לך כבר לישון, קרציה" של אדם מנסבך הוא ספר להורים לפעוטות, ובשום אופן לא נועד כמו קודמיו לטור להקראה מרגיעה לפני השינה. הקונספט של הספר הוא מבריק בעיקרו, הוא עוסק בדיוק באותה שעת לא-חסד, הקשה ביותר של היום כפי שיעידו מליוני הורים טרוטי עיניים, השעה שבה צריך לשכנע את גמד הבית שנגמרו השעשועים, ההאכלות והמשחקים לאותו היום והגיע הזמן לסגור את הבאסטה ולעצום עיניים.
"לך כבר לישון, קרציה" בנוי באופן משעשע בדיוק כספר פעוטות - הוא מאויר בציורים ילדותיים, מחורז בטורים קצרים, וכל התוכן שלו מתכתב באופן פארודי עם אותם שירים שנועדו להפיל שינה על עפעפיים סרבניים "חתולה מערסלת גוריה/ הכבשה כבר הרדימה שיה. / מטתך חמימה ומפנקת/ אנא, לך כבר לישון קרציה".
יש משהו מובן לחלוטין בצורך ההורי העז לקצת התפרקות ו-ונטילציה שנובע מהחזקת הפאסון הסבלני והסובלני לאורך כל היום, כאשר גם ההורה המותש מבקש לעצמו איזשהו זמן פרטי, או אפילו פשוט זמן שינה סבירה. יותר מכך בריא מאוד להורים שיהיה להם אפיק שמותר להם בו לקטר, לחשוב על עצמם ולהביע את מה שמול הילדים או עיניים ביקורתיות אסור אף פעם להביע. הורים טריים שמתלוננים על שעות השינה הנגזלות שלהם, על הפרטיות שנעלמה או על כך שמשהו שאינו הם עצמם הפך למרכז כל העיסוק שלהם, מקבלים לא פעם תשובות מוכניות שהסאבטקסט שלהן הוא "נשכו שפתיים, ותפסיקו ליילל".
עד כאן הכל טוב ויפה ומודרני ובריא, עם זאת התרגום "לך כבר לישון, קרציה", שחוזר על עצמו בסיום כל טור בכל דף ודף, הוא שונה מעט במרכז הכובד שלו מהמקור המשועשע
"Go the fuck to sleep". הביטוי הלכאורה בוטה יותר, הוא כזה שלא מטיל את האשמה על הילד, והאמירה הכללית יותר היא כזו שאפשר להזדהות עם התסכול שבה, אבל אין בה את מיקוד הטינה שיש בקריאה לילד "קרציה". דוקא בשל כך, יש משהו מעורר חוסר נוחות מסוימת ב"לך כבר לישון, קרציה", ויותר משהוא עובר כספר מחויך ושנון שפונה לדור ההורים של הדור הנוכחי, כזה שלא נרתע משפה בוטה ומביטוי רגשות שליליים, הוא עובר כמעט אגרסיבי בגרסתו העברית.
"לך כבר לישון, קרציה"// אדם מנסבך, בתרגום אמיר בן סירה, הוצאת מודן