"א?מ?ר?יק?ה נ?ת?ת??י ל?ך? ה?כ??ל ו?ע?כ?ש??ו א?ינ?י כ??לו?ם.
א?מ?ר?יק?ה ש??נ?י ד?ו?ל?ר ע?ש??ר?ימ?ו?ש??ב?ע? ס?נ?ט 17 ב??י?נו?א?ר 1956.
א?נ?י ל?א סו?ב?ל א?ת ד??ע?ת??י ה?א?יש??ית.
א?מ?ר?יק?ה מ?ת?י נ?ס?י??ם א?ת ה?מ??ל?ח?מ?ה ה?א?נו?ש??ית?
ל?כ?י ת??ז?ד??י??נ?י ע?ם פ??צ?צ?ת ה?א?טו?ם ש??ל??ך?.
א?נ?י ל?א מ?ר?ג??יש? טו?ב א?ל ת??פ?ר?יע?י ל?י.
א?נ?י ל?א א?כ?ת??ב א?ת ה?ש???יר ש??ל??י ע?ד ש??א?ה?י?ה ב??מ?צ??ב?רו?ח? נ?כו?ן..."
(אמריקה, אלן גינזברג, תרגום תומר ליכטש)
העוצמה שבחיבור בין השירה לפוליטיקה ובין האמנות לאקטיביזם החברתי, אפיינה את יצירתו של משורר הביט אלן גינזברג ולא דהתה על אף השנים שחלפו. נראה כי מי שניסח את המרדנות והמהפכנות מול אמריקה השמרנית של שנות ה-50 ואומץ בידי ילדי האהבה החופשית של שנות ה-60 עדיין מסוגל לומר משהו על חיינו היום; ההקשר ההיסטורי אולי השתנה אך מהות המחאה שבוערת בשיריו תקפה גם עבורנו. יתרה מכך, במלאת 15 שנים למותו של גינזברג (5 באפריל 1997) הוא זוכה באחרונה להתעניינות מחודשת מהסרט "יללה" בכיכובו של ג'יימס פרנקו, דרך סרט תיעודי חדש ועד לפואמת המולך בסלון "האח הגדול" באדיבות סער סקלי.
בימים שלמילה היפסטר עוד היתה משמעות אחרת לגמרי, גינזברג היה דמות ציבורית שפרסמה מניפסטים בעד חופש הביטוי והמהפכה המינית. הוא זעזע את אמריקה כשחגג את ההומוסקסואליות שלו ואת אהבתו לסמי הזייה שונים והפך לאחד מגדולי משורריה, בין השאר, בזכות יצירותיו "יללה" ו"קדיש". אבל שירה לא היתה הכישרון היחידי שלו.
גינזברג לכד את רוח התקופה לא רק במילותיו, אלא גם באמצעות עדשתו. בצילומים שצילם בשנות ה-50 נראים שוב ושוב ג'ק קרואק, ויליאם ס. בורוז וניל קסידי אנשי הביט שעיצבו את התרבות האמריקנית בזמנו והשפיעו על דורות אחר כך. ואולם באמצעות מצלמת הקודאק יד שנייה של גינזברג הם נגלים אלינו לא כאייקונים, אלא דרך אותה אינטימיות ופשטות ששוררת בין חברים. גינזברג לא ויתר לגמרי על המילה הכתובה בתחתית כל צילום הוא שרבט את התרשמותו מהרגע, את זיכרונותיו ואת מה שרצה שישרוד ליד הדימוי הוויזואלי.
צילומיו של גינזברג מצליחים לרתק, אך יש להודות כי זה נובע מעל לכל בשל ההצצה שהם מספקים למיתוס הסמים, המין והיצירה של אותם גאוני תרבות ופחות בגלל המאפיינים האמנותיים שלהם. אך עם כל הכבוד לצילומים, גינזברג הפליא ליצור בין הדפים הרבה יותר מאשר על הפילם, ועם המילים הוא הצליח לייצר אפקט חזק פי כמה כשערבב בין הפוליטיקה לחיים, בין החברה-הכלכלה-הביטחון לאמנות.
ערבוב שכזה ניתן לזהות גם בעבודותיו של הצלם הידוע גארי ווינוגרנד. ווינוגרנד האמריקאי היה בן תקופתו של גינזברג ונודע בתיעוד אמריקה של שנות ה-60. צילומיו, ששילבו בין המעשה האמנותי לצילום העיתונות, היו רסיסי רגעים "אמיתיים", שחשפו משהו על החברה, הפוליטיקה והתרבות של זמנם.
התמונה הזאת של ווינוגרנד, Untitled, מ-1960 מערערת את הצופים בה, בלי הרבה מאמץ. תחילה הם מבחינים בספק אדם-ספק בובה תלוי מתנדנד מעמוד חשמל. הדימוי הזה לבדו מעורר אי נוחות רבה אבל אז רואים לפתע את הילד מתחתיו. מתבונן, אולי משחק, אולי מזועזע - לא ברור. המציאות הקשה מסביב כמו מפלחת את התמימות שבילדות והאמנות שם כדי לתעד את זה.
אמנות שאינה רק אתסטיקה לשם האסתטיקה נמצאת גם בטמבלר "yimmyayo". כאן אותה סלידה של גינזברג מפרויקט הגרעין האמריקאי כמו מקבלת המחשה ויזואלית עם קריצה סוריאליסטית לתולדות האמנות. "זו אינה מקטרת" הידוע של רנה מגריט עובר ברחובותיה של ניו יורק טרנספורמציה מלחמתית לה אחראים שני אמני הגרפיטי Enzo & Nio.
אבל הרצף בו מופיעה הפצצה בטמבלר ממקם את המחאה האמנותית לא רק על הציר הביטחוני אלא גם על זה החברתי. הצילום הפדופילי למראה ואחריו חבילת הבשר בסופר, יוצרים יחדיו תחביר ישיר וכואב של החברה בו אנו חיים.
ואולם, האמנות המחטטת בפצעים הפעורים של הוויתנו במאה ה-21 עשויה לא רק להכאיב, אלא גם לנסות לרפא. כך למשל העבודה הזו מתוך הטמבלר "fleck-tesseract" של סטודנט לאדריכלות בשם דיוויד פלק. היעדר הסולידריות, הניכור והזרות שמאפיינים את התקופה הזאת במידה רבה מוחלפים כאן ברצון כנה לפעול למען עתיד טוב יותר. אפילו אם כרגע הוא רק דמיוני.
15 שנה אחרי מותו, המסר של אלן גינזברג לא נעלם. היום אולי יותר מתמיד הוא עוד עשוי לעורר אותנו לפעול ולשנות את המקום בו אנו חיים. השירים של גינזברג, כמו דימויים ויזואליים אחרים, עוזרים לנו לשים את האצבע על מה שדפוק פה, כדי שנשנה משהו.
ככה זה נשמע כשהדקירות של גינזברג זוכות לליטוף של טום וייטס. חג שמח לכולנו.