פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      "הרוח יוצא" של פיליפ רות': רחוק מפסגת היצירה של הסופר

      ספרו החדש של פיליפ רות מתמודד עם הזקנה והפחד מהמוות אך העלילה סובלת מלא מעט מעצורים. המעריצים האדוקים יוכלו ליהנות מהכתיבה הפנומנאלית, היתר - בחרו ספר אחר שלו

      פיליפ רות' לא ממש אוהב להזדקן. הפנומן האמריקאי-יהודי נושק כבר לגיל 80, ואפו חושד ומריח את מלאך המוות בסביבה. אלא שרות' ודמויות האלטר-אגו שלו, במיוחד זו של נייתן צוקרמן, לא חוששים רק מהמוות עצמו, הם כואבים בעוצמה את מה שבא לפניו ופוחדים במיוחד ממה שבא אחריו.

      ב-1979 ערך נייתן צוקרמן את הופעתו הראשונה אצל רות'. ב"סופר הצללים" הוא היה סופר צעיר ומבטיח שהצליח להגיע אל מושא הערצתו – הסופר ע.א. לונוף, שחי בפרישות עם חברתו/פילגשו איימי בלט. 28 שנים ושבעה ספרי צוקרמן נוספים לאחר מכן, חוזרת ב"הרוח יוצא" הדמות הפופולרית ביותר של רות' לביקור נוסף אצל לונוף ואיימי בלט. השנה היא 2004, ערב הבחירות לנשיאות בארצות הברית. צוקרמן, שמחקה את לונוף בחיי פרישות במערב מסצ'וסטס, עבר זה מכבר ניתוח להסרת הערמונית וצריך לשוב לניו יורק על מנת לטפל בבעיית דליפת השתן שלו. בבית החולים הוא מזהה את איימי בלט חולת הסרטן. מצבה הרעוע מפתה אותו לשוב לתפוח הגדול, על מנת לשחזר את הימים ההם. הוא יוצר קשר עם זוג אמנים צעיר שמסכים לחילופי דירות. במקביל, הוא מגלה שעיתונאי צעיר בשם ריצ'רד קלימן מבקש את עזרתו על מנת להוציא ביוגרפיה לא מחמיאה על לונוף, שזה מכבר הלך לעולמו. האם הפצרותיו של קלימן יעזרו לצוקרמן לשתף עמו פעולה?

      כריכת הספר "הרוח יוצא" מאת פיליפ רות (יח"צ)
      הז?קנה העלובה והמסורסת לא מפסיקה להטריד אותו. כריכת הספר "הרוח יוצא" של פיליפ רות' (צילום: יח"צ)

      חזרתם של רות'/צוקרמן אל לונוף ואיימי בלט מסקרנת, אולם לפני שנגיע אליהם ראוי תחילה להתעכב על יחסו של המחבר אל פערי הגיל והזמן. כשכתב את הספר ב-2007, רות' כבר היה קרוב לגיל 75. זהו גיל שצעירים לא מבינים את הקושי שבו והזקנים מתחילים לטפח איבה כלפיהם וכלפי עצמם. הקידמה הטכנולוגית היא בעיקר זו שיוצרת את הפערים הללו. כשצוקרמן חוזר לניו יורק עשר שנים לאחר שביקר בה לראשונה, הוא משתאה כאילו היה ריפ ואן וינקל, אותה דמות שנכנסה לתרדמת וקמה שבורת לב עשרים שנה מאוחר יותר, כשאינה מודעת לשינויים שהיו סביבה (עמוד 60): "מה הכי הפתיע אותי בימים הראשונים שבהם הסתובבתי ברחבי העיר? הדבר הכי ברור מאליו – הטלפונים הסלולריים... זכורה לי ניו יורק שהאנשים היחידים בה שהיו הולכים בברודוויי ונראו כמדברים אל עצמם היו משוגעים. מה קרה בעשר השנים הללו שפתאום יש דברים כה רבים להגיד?".

      אולם יותר מכל צוקרמן כועס על עצמו. הוא זוכר את ימי התשוקה והלהט ב"סופר הצללים" או ב"צוקרמן ללא כבלים". הוא מסרב להכיר בכך שהיצר המיני, ששולט בעוצמה בכל גיבוריו של רות', הלך לבלי שוב בגלל הפרדת הערמונית מגופו. הוא לא יכול להשלים עם העובדה שהוא מסריח בשל דליפה בלתי ניתנת לשליטה בדרכי השתן ואובדנה של הזקפה לבלי שוב לא מפסיק להטריד אותו, ז?קנה עלובה ומסורסת. צוקרמן מתאהב בג'יימי לוגן, האמנית שעימה החליף את דירתו, אולם מבין שאת התאווה הזו יוכל לממש רק על הכתב. לפנות אליה אינו יכול בשל מגבלותיו, והוא נאלץ להסתפק בדיאלוגים בדיוניים שהוא מעלה על הכתב, המספרים מה היו אומרים השניים זה לזה. את האומללות והייסורים שלו הוא מתאר בדיוק שמשלב גועל וחמלה (עמוד 97): "נכנעתי מיד לאכזריותה של אהבה עיוורת נואשת שמובטח היה שלא תצמיח שום טובה לגבר שנושא בין רגליו מגופת בשר מקומט במקום שפעם היה בו איבר מין מתפקד במלואו, כולל שליטה בסוגר השלפוחית, של זכר בוגר ובריא בגופו".

      ניו יורק (ShutterStock)
      "זכורה לי ניו יורק שהאנשים היחידים בה שהיו הולכים בברודוויי ונראו כמדברים אל עצמם היו משוגעים" (צילום: ShutterStock)

      לצד ההתמודדות המפרכת עם החולשה והקרבה למוות, רות' מתמקד גם במה שבא אחריו: הקרב המאסף להציל את המורשת ולשמור עליה נקייה גם לאחר הירידה אל הקבר. רצונו של קלימן לחשוף בביוגרפיה פרטים אפלים ונסתרים על לונוף נראה כקריצה של רות' אל האנשים שינסו לעשות בדיוק את אותו הדבר לאחר שהוא עצמו יילך לעולמו. איימי בלט מתארת זאת באופן המדויק ביותר (עמוד 138): "הוא רוצה לכתוב את הביוגרפיה שקיוויתי שאף אחד לא יכתוב... זה מוות שני. זה קובע עוד נקודת סיום לחיים כשזה מקבע אותם ככה, בבטון, לתמיד. ביוגרפיה היא הפטנט על החיים - ומי הוא בכלל הבחור הזה שיקבל את הפטנט?".

      למרות אווירת קונפליקט מורכבת ומתמשכת וכמו בכל ספריו, נוצרת התחושה שב"הרוח יוצא" רות' אינו מגשים את מאווייו הרוחניים. הוא עדיין משתמש בכתיבה פנומנאלית ומרגשת, אותה הוא בונה דרך עולם מושגים רהוט אך פשוט ודיאלוגים שכמעט ואין להם מתחרים. עם זאת, העלילה סובלת מלא מעט מעצורים, וההרגשה היא שהתוצר הסופי הוא לא זה שרות' רצה להעביר הלאה. האם זוהי מחויבות חוזית, או שמא עייפות נפשית שגרמו לו לנפק יצירה לא מושלמת? לא ידוע, אבל בכל מקרה, לא מדובר בספרו הטוב ביותר של רות'; זהו רומן שאפילו אם ממזערים אותו לקטגוריית ספרי צוקרמן אינו מפלס את דרכו לצמרת. מדובר בספר חובה לאלה שצעדו עם רות' לאורך מיטב שנותיו וחשים את הצורך להזדקן עמו. אחרים יכולים לקרוא כדי להתרשם מיכולותיו להעביר סיפור, אולם הוא לא ראוי לשמש דלת כניסה לעולמו העשיר של אחד מגדולי הסופרים ביובל האחרון.

      "הרוח יוצא" // פיליפ רות', תרגום: אמיר צוקרמן, הוצאת זמורה ביתן, 263 עמודים

      מהו הספר האהוב עליכם של פיליפ רות'? שתפו אותנו בפייסבוק