קובי אפללו בדרך לקיסריה, פרויקט שלום חנוך מרשים: טור מוזיקה ישראלית

אין דבר שמערכות תקשורת שונאות יותר מפרויקטים לחגים: מתקופה לתקופה צריך להמציא את עצמך מחדש, למצוא רעיונות מקוריים ולמות מפחד שאולי המתחרים שלך המציאו את הגלגל מחדש, ולגלות, ברוב המקרים, שמישהו נפל ברעיון של "עשרת המכות". תעשיית המוזיקה הישראלית לחגים לא שונה בהרבה: האמנים המבוגרים או הצעירים שפונים לקהל מבוגר, יודעים שזו העונה להשיב את האנשים המעטים שעוד קונים דיסקים מפלסטיק לחנויות, ומנסים להעניק להם איזשהו מוצר שייתן את התחושה שזה שווה את זה. כך, למשל, חוה אלברשטיין מרשה לעצמה להוציא "אוסף שירי אהבה" שהוא בעצם עוד אוסף להיטים, ללא חומר חדש וללא שום ערך מוסף.

לעומת זאת, "לילה של כוכבים", אוסף ביצועים למה שמוגדר כשירי ילדים של שלום חנוך, הוא הרעיון המקורי והנכון לעונת ה"אם כבר אנחנו כאן". בניגוד לשלום חנוך עצמו, שהוציא אלבום הופעה מביך שלא שווה את הכסף, אנשי המותג "עבודה עברית" הקליטו במיוחד ביצועים לא רעים בכלל, חלקם יפי תואר ובמחיר של 69.90 שקלים – בדיוק המחיר שמשלמים על העוד מאותו דבר של חנוך עצמו.

מוזיקלית, האלבום עצמו מכבד את השירים עם ביצוע נהדר של יהודה פוליקר ל"מדוע הילד צחק בחלום", "האדון הרופא" של אמילי קרפל ו"רוח רוח" של ברי סחרוף עם מארש דונדרמה. המצטיינים הם נינט טייב עם ביצוע מקסים ומלא אהבה ל"נוגה" ו"לילה של כוכבים" של סנדרסון. על אף שניתן לחלוק על ההגדרה של "אבשלום" כשיר לילדים (ובכלל – השאלה מהו שיר ילדים גדולה ורחבה גם על שלום חנוך וגם על האוסף הזה), הביצוע של גידי גוב עם רוני אלטר הוא הקטע המוזיקלי הטוב ביותר של גוב מאז "ריקוד הירח" שהוציא ב-2003.

אסור לטעות: המתח שבין כוונה אמנותית לרעיון מסחרי קיים ב"לילה של כוכבים", אבל כהרגלה של "עבודה עברית" בשלל אוספיה, המעטפת מנצחת: עטיפת האלבום יפהפייה, הטקסטים מוגשים בפונט נקי וברור ולכל שיר נלווה טקסט תחקירי קצר, מעניין ומאיר עיניים. קוראים לזה מתנה לחג, אבל האלמנט החינוכי ב"לילה של כוכבים" הופך אותו למתנה, וזהו.

קובי אפללו הוא מסוג הזמרים האלו שברור שעתידם נמצא בקיסריה ומעלה. הפנייה שלו להמונים נעשית בטוב טעם ובכבוד. בהופעת ההשקה לאלבומו הקודם, למשל, התערבבו במוזיאון ארץ ישראל בתל אביב שרת התרבות לימור לבנת, פנינה ומשה אדרי, שהיו שם לא רק מתוקף השייכות העסקית (אדרי מנהלת את NMC, שהוציאה את האלבום) אלא נהנו ממש וקהל ממעמד סוציו-אקונומי נמוך בהרבה. אפללו שר בעברית גבוהה ובקול צלול וזך, ומזכיר מצד אחד את חוליו איגלסיאס ודור הרומנטיקנים שקם אחריו ומצד שני מרפרר במזרחית לאריק איינשטיין ושלמה ארצי.

ההקפדה המוזיקלית ב"שמע", אלבומו השלישי מעלה את קובי אפללו בסולם המיינסטרים. הוא לעולם לא ירצה את השכבה האנינה של אוהבי המוזיקה הישראלית, בין לבונטין 7 והאוזןבר בואכה הבארבי. הוא לא שם וכנראה שהוא לא צריך להיות שם. אין לו מטריית ישראליות לכסות כמו שלמה ארצי וב"שמע" הוא נשמע משוחרר מתמיד כדי להשתכלל במה שהוא אוהב. לאוזן הכרויה לעולם המוזיקה המעודכן, אפשר לראות שאפללו מחפש צלילים חדשים, אבל תמיד יימצא בטריטוריה שלו. זוהי לא מועקה, זו זהות והיא תכונה שכל אמן צריך.

לכן, דווקא בגלל הפנייה הנכונה לקהל מבוגר יחסית, קשה להבין למה אפללו מוציא את הדיסק דווקא בפסח. אלא שיש בכך אמירה: אפללו לא רק נשמע כמו בליגה של הגדולים, הוא רואה בעצמו מבחינה מיתוגית, אמן שיכול להוציא דיסק לצד שלמה ארצי ושלום חנוך ולהתמודד איתם. הזמן יגיד אם צדק, אבל אין ספק שאפללו פועל לכיוון טקס ההכתרה וחילופי המשמרות של המיינסטרים: שלמה ארצי מתארח באלבום עם השיר "שמש" אותו כתב והלחין וגם תרם קולות; פטריק סבג, שהפיק את "אושר אקספרס" החדש של ארצי, תפר לאפללו חליפה בדיוק לפי מידותיו וניכר שאוזניו של אפללו פתוחות בהרבה משל ארצי.

אפללו אינו הטעם האישי של החתום מעלה. הוא אינו כותב בשפה אוניברסלית למבוגרים וצעירים כמו לאונרד כהן, ניל יאנג או ג'יימס מרפי, ניכר שהעברית בה הוא משתמש גבוהה מדי לעתים ובמתכוון והכיוון המוזיקלי שלו רחוק מאוד מזה של יוצרים בני גילו (35) ברחבי העולם. אבל, וזהו אבל משמעותי מאוד בעולם המיינסטרים – אפללו הוא יוצר ומוזיקאי מאל"ף ועד ת"ו ו"שמע" הוא דיסק שהמוזיקליות נשפכת ממנו. באוויר הצחיח והדליל של המיינסטרים הישראלי, הוא באמת יותר מבסדר.

מה חשבתם על האלבום החדש של קובי אפללו? ספרו לנו בפייסבוק