נפלו בעריכה: התשדירים המביכים של זאב רווח

אפשר וצריך לפרגן לזאב רווח על כך שמעולם לא הסתיר את דעותיו, גם כשלהיות ימני לא היה עניין פופולרי במיוחד בתעשיית הבידור ובברנז'ה. עתה, כשהשאלה המעניינת היחידה היא מאיזה צד ימין תוקם הממשלה הבאה, נתניהו או מופז, עמדותיו של רווח נראות כמו דמויותיו הקולנועיות: קונצנזוס, שבשמם הלך והפך לפרזנטור של תנועת "משקפת", שמטרתה היא לעורר מודעות של אזרחי המדינה ליהודה ושומרון כאתרי תיירות. כך, פצח רווח בסדרה של תשדירי שטח אולד סקול, בהם הוא מראה לאזרחים תמונות של אתרים היסטוריים באזורים אלו, דוגמת מערת המכפלה, ומופתע עד אימה לשמוע שהם לא יודעים במה מדובר.

מלבד האלמנט הנבזי שיש בשאלוני רחוב מסוג זה, קשה להבין למה זאב רווח נטפל בעצם למי שהוא הקהל שלו, קהל עממי שלא בדיוק רץ בהמוניו למערת המכפלה כי מה לעשות, השכונה המזרח תיכונית קשה גם ככה. בראיון ל"צינור לילה", הסביר רווח לגיא לרר כי בעצם מדובר בחובה של כל יהודי לדעת על המקומות האלו; אלא שבסרטונים השונים (כאן הובא אחד לדוגמה) משתתפים אזרחים ממוצא רוסי, לא ברור כמה שנים הם במדינה ומה למדו עליה לפני כן, אבל הם חייבים לדעת, כי אחרת זאב רווח יצחק את הצחוק המפורסם שלו ויגלה שהם לא יודעים מי קבורה בקבר רחל.

רווח הוא שחקן מצוין שביום מן הימים ייעשה צדק ויקבל את פרס ישראל לו הוא ראוי, גם על השנים שבהם בידור ההמונים שלו נחשב בעיני האליטה לפח. זכותו גם למקסם את שנות הקונצנזוס שלו לרווח מסחרי, אבל חבל שהוא עושה זאת על חשבון כבודם של אחרים.

מה אתם חושבים על הקמפיין של זאב רווח? ספרו לנו בפייסבוק

רונה קינן החלה את קריירת הסולו שלה (אחרי שהופיעה עם ערן צור במופע משירי יונה וולך) כרוקרית עם נטייה אלטרנטיבית ברורה, שירים באנגלית, דיסטורשנים ורעל בעיניים להיות משהו שגם פי ג'יי הארווי היתה מסתכלת עליו בתדהמה. עם השנים וההפקות של יזהר אשדות, קינן התקרבה יותר לחוה אלברשטיין מלקים דיל.

ההופעה החשמלית הנפלאה של רונה קינן (למשל במועדון הבארבי בתל אביב בשבת האחרונה) היא חוויה אחרת לגמרי מאלבומי האולפן שלה: במשך יותר משעה וחצי קינן פשוט דורסת את הקהל עם עבודת גיטרות מרהיבה שלה ושל ערן ויץ, תיפוף אינטנסיבי של יובל שפריר, קונטרה בס דחוס של יהוא ירון ופיניש אלגנטי ומעניין של עדי רנרט. קינן השתדרגה פלאים כפרפורמרית וגם בחירת השירים שלה בהופעה מצוינת, עם איזון נכון בין שני האלבומים הראשונים שלה לעומת שני האחרונים. רגע השיא הוא ביצוע ל"עיניים זרות" בגרסה יותר שקטה אמנם מהמקור, אבל הפזמון: "אני לא אכנע לרעיון הזה, שאי אפשר ואי אפשר כי אי אפשר" הוא רגע מעורר השראה.

רונה קינן של הבארבי מטעינה מחדש שירים כמו "הקול שקורא לי ו"10 שניות" ולכן ייתכן שמההופעה הזו אין דרך חזרה: גם אלבומי האולפן של קינן יצטרכו להישמע אינטנסיביים ואולי אף מרושלים יותר כדי שאותה רוח משוחררת שאפפה את ההופעה תיכנס גם לרמקולים ביתיים. בינתיים, מומלץ בחום ללכת לראות את אחד הכשרונות הגדולים של המוזיקה הישראלית מגלה עד כמה זה פשוט כיף לתת בראש.