הקולנוען לוק בסון ניחן בכישרון לזהות יוצרים צרפתיים צעירים, ליהנות מפירותיהם הראשונים בחברת ההפקה שלו, ואז לטפח אותם עד שהם כבר נהיים שמות בפני עצמם ובהתאם לכך נחטפים בידי הוליווד.
בעבר, למשל, הוא עשה זאת עם לואי לטרייה, פייר מורל ואוליבייה דהאן. עתה, הראדר שלו איתר את הצמד האירי ג'יימס מאתר וסטיבן סנט.לאג'ר. החיישנים עלו על השניים הודות ל"Prey Alone", סרטם הקצר מ-2004. שם, הם הוכיחו את יכולתם להשתמש בתקציב נמוך ובשלד עלילתי בסיסי נטול עור ועצמות כדי ליצור אקשן ברמה גבוהה, וזה בדיוק מה שבסון תמיד מחפש.
בהתאם לכך, בחר הצרפתי להפקיד בידי הכישרונות שמעבר לתעלה את הפקתו האחרונה, שעלתה כאן לאקרנים בסוף השבוע האחרון "נעולים", סיפורו של סוכן מיוחד (גאי פירס) היוצא לכלא עתידני כדי להשתלט על מרד האסירים המסוכנים שהתחולל בו ובעיקר כדי לחלץ את בת הערובה היוקרתית שבידיהם, לא אחרת מאשר בתו הלוהטת של הנשיא (מגי גרייס). כנהוג בז'אנר, מסע ההימלטות המשותף של השניים מוליד לא רק שלל מרדפים, אלא גם סיפור שנאה-אהבה ביניהם.
בידיים אחרות, "נעולים" היה יכול להתגלות כשילוב חיוור ולא רלוונטי של "הבריחה מניו יורק" ושל "הנוסע השמיני 3", אך הודות לטאץ' של הצמד האלמוני, הוא מתגלה כסרט עם אופי וערך משל עצמו, ובעיקר מצדיק את קיומו ואת האנרגיות והזמן שהצופים נדרשים להשקיע בו.
מאתר וסנט.לאג'ר מתגלים כאותם יוצרים שכבר בדקות הראשונות מבהירים לך כי אתה בידיים טובות. בהתאם לכך, "נעולים" מצליח לתפוס במהרה את תשומת הלב של הקהל, ומכאן והלאה לא מאבד אותה. זה קורה כיוון שעבודת הבימוי כאן קולחת, מיומנת ומדויקת. היא יצירתית בלי להתחכם, מפגינה אירוניה בלי להסתבך בחוכמולוגיה ומפזרת רוח כיפית אף שהיא נמנעת מילדותיות.
מעל הכל, השניים מתעלים את חוסר היומרה של הפרויקט לטובתם: הם מנצלים את העדר השאפתנות שלו כדי ליצור סרט אקשן נטול שומן עודף, בלי הברקות אך גם ללא חריקות.
נוסף לבחירת הבמאים המוצלחת, גם ליהוק השחקנים מילא היטב את המשבצות: גאי פירס מספק בתפקיד הראשי את הופעתו הטובה מזה שנים, ומצליח ליצור מאצ'ו הוליוודי מהסוג הישן והטוב, מהזן שקורט ראסל, שוורצנגר וסטאלון גילמו בשנות השמונים. הוא גם משכיל להדליק גיצים עם מגי גרייס, שפרצה ב"חטופה" בהפקת בסון וכאן מבשילה לכדי שחקנית עם נוכחות. בתחילה היא מתפקדת רק כקישוט המעורר את ההורמונים של הדמויות הגבריות, אך אז מוכיחה כי היא לא יפה בלבד אלא גם חזקה ורבת תושייה מהם.
בצד צמד הכוכבים, בולטים שחקני המשנה המגלמים את אסופת הרפש האנושי שבורחת מסורגי הכלא. אלה מוסיפים לסרט עוקץ וצבע. הדברים אמורים בעיקר לגבי ג'וזף גילגון, שהפך הודות להופעותיו ב"זוהי אנגליה" ו"הארי בראון" לברירת מחדל בתפקיד חוליגן מטורף, וכאן משדרג עוד יותר את יכולתו להיכנס לעורו של פרחח פסיכוטי.
כל אלה טוענים את הסרט באנרגיות וכריזמה, ויחד עם חוש הקצב המשובח של הבמאים התקתקנים, מאפשרים לו להתגלגל בנעימים במורד הגרון כמו קרטיב הבכורה ביום החם הראשון של השנה.
במהלך החוויה הנעימה הזו, צצים מדי פעם בסרט גם ניסיונות להפתיע בפיתולים עלילתיים ולהציג ביקורת חברתית-פוליטית - כנהוג אצל בסון, ובניגוד למסורת ההוליוודית, אלה מגיעים דווקא מן הצמד הימני של המפה ומביעים מידה של בוז למחנה הליברלי. אף אחד מן הרעיונות הללו לא מתפתח בצורה שלמה, אבל זה לא כל כך נורא: הרי בסך הכל, תפקידו של "נעולים" היה למלא את החלל הקולנועי בתקופת הדמדומים שבין יצירות האיכות של החורף להפקות הענק של הקיץ, והוא עושה זאת היטב.
אך מעל הכל, זהו בעיקר כרטיס ביקור מרשים של מאתר וסנט לג'ר, שני קולנוענים שכדאי לעקוב אחריהם ובעצם גם אם לא נעשה זאת, קשה להאמין שאפשר יהיה להתחמק מהם. בדומה לבני חסות אחרים של בסון, סביר להניח כי ראינו כאן רק את קרש הקפיצה שלהם, וכיוון שהוליווד תמיד מתנפלת על הטרף כשהיא מריחה דם חדש כזה, די ודאי כי הזינוק יסתיים בצד השני של האוקיינוס.
זה אף לא יהיה מפתיע אם כבר הפרויקט הבא או לכל הפחות הבא אחריו של השניים יהיה "קפטן אמריקה 2" או משהו בסגנון. אפשר רק לקוות כי בניגוד למה שקרה לכמה מן האפרוחים האחרים של בסון, המעבר המשתלם כלכלית לארצות הברית לא יבטל את עצמאותם האמנותית, ו"נעולים" לא יתגלה כמי שדן אותם למאסר בכלא ההוליוודי.
"נעולים": איפה ומתי רואים?