אוקטופוסי

תסלחו לי אם אני נשמע כמו שמוק עם בעיית מודעות עצמית קשה, אבל אני כאן כדי להתריע בפניכם על טרנד שכבר ממש, אבל ממש, התחיל לזלוג לי מכל החורים החוצה. והמדובר באושיות רב ממדיות. התופעה קלה לסימון בעיקר אצל עיתונאים – תסבירו לי אתם, איך בנאדם אחד יכול להתמצא גם בספורט (ובכל ענפי הספורט – שלא תהיינה אי הבנות. כאילו ש"ספורט" הוא תת ענף במיקרו פיזיולוגיה או משהו), גם בתרבות (ובכל ענפי התרבות – טלוויזיה, קולנוע, ספרות, תופעות תרבותיות סתם וכל מיני פיצ'עפקס ללא הגדרה), גם בפוליטיקה וגם בכל מה שבא לו? איך, איך? מישהו שם למעלה מקשיב? האאלללו!?

אבל ניחא, עיתונאים עוד יכולים לבלבל את הקהל עם לשון החלקות שלהם, עם ניסוחים עלאק אינטלקטואלים ולעטוף את הכל במעטפת הומור ושנינות – שהיא חזות הכל בתרבות הצרכנית הזו הקרויה "תקשורת להמון אנשים". אבל מה עם אנשי השואו-ביז? למה אף אחד לא קם ומזהיר את הציבור מפני תופעות דוגמת מיכל ינאי, שמרוב ממדים שיש עליה, שכחתי כבר מה הספציאליטה שלה?

נערת פלא, שחקנית תיאטרון, זמרת פסטיגלים, מלכת הילדים, מלכת האמבטיה, מלכת חיי הלילה של מסיבות דו ג'נדריות, מותג פרסומי, בעלת טור, שחקנית קולנוע, אורחת קבועה בפנלים טלוויזיוניים אוויליים, אייטם הכרחי בכל שבועון פנאי, מדור רכילות או מגזין לענייני נשים, מנחת שעשועונים והדימוי הממוצב מכולם – כוכבת. ככה – כוכבת. בלי התניית ייחוס מינימלית, בלי רצף לינארי של עשייה מתמשכת ומצוינות באיזה תחום נבחר, ללא מחויבות לתג איכות או סטנדרטים בידוריים מוסכמים. סתם – כוכבת. כי כשאת "כוכבת" מותר לך לעשות הכל. ככה זה עם "כוכבים" רב ממדיים, ידם בכל ועוד היד נטויה בזווית של שישים מעלות, כדי שלא ייפלט כדור.

ואין, אין דוגמה מוצלחת יותר לאופנה המוגזמת מאשר מיכל ינאי, שבדרכה היא אשה יפה ובנאדם כשרוני, ואלמלא היו מנהליה האישיים משכנעים אותה שטובת הציבור דורשת ממנה רמת חשיפה של לפחות פעם בשבוע בפריים-טיים באלקטרונית או בכתובה, אולי היה אפשר לבוא בטענות אליה, האשה והאושיה. אבל אי אפשר, משום שכל התנהלותה משדרת איזו אדישות לזכות הציבור לפנים חדשות על מסך ולחוסר העניין שאותו "ציבור" מגלה במה שכנראה הוא פרק נוסף, על גבול הפתטי, בנסיונות של מיטב "כוכבינו" להתפרנס.

קרוב לוודאי שאם היו משלמים שכר הוגן בתיאטרון, או בערוץ הילדים או בערוץ 2, או מקבלים תמלוגים על הופעה במדורי רכילות, מיכל ינאי היתה מסוגלת להימנע מלפחות שניים מאלף שבע מאות ארבעים ושבעה הדברים בהם נדמה שהיא מופיעה סימולטנית – ככה בשביל האיזון וכדי להפגין שליטה במושג "בחירה חופשית". אבל לא, מצוקתם של אמני ישראל כה קשה, עד כי הם מוכנים לזנק למים של שעשועון הקיץ התורן של הערוץ המסחרי הגדול, גם בהתראה של חמש-עשרה קטנות. יעל בר זוהר פרשה? אין בעיה – "תשיגו לי את מיכל ינאי". מיכל ינאי פרשה? אין בעיה – "תשיגו לי את יעל בר זוהר". וחוזר חלילה, כמו שתי מריונטות בקרקס גנבת הדעת של אנשי תעשיית "הבידור", הן רוקדות לצלילי הסלולרי של מי שמשלם. מיצוב עצמי? מודעות עצמית? אסטרטגיה בניהול קריירה? תשאירו את זה לאמנים קונספטואלים – אנחנו כאן כדי לשרוד ולהישרד. עינת ארליך תכף גומרת את החופשת לידה.

והנה, עכשיו, בהתראה קצרה מקצרה, ינאי זינקה כמוצאת שלל רב על המשבצת קצרת הרגליים (אך השזופות!) שהותירה אחריה היעל, התפנתרה על התסריט והנה היא מדלגת בין שני זוגות מאורסים, משדלת אותם להתנחמד אל מול פני האומה, בבחינת "חתונת חינם בגן אורנים תענה את הכל", ועובדה: היא עונה. עוד שעשועון טיפשי לרזומה, עוד פרצוף אווילי, חיוך מאולץ אל מול פני האומה, המשוועת לאתנחתא מעצמה, וכבר הקיץ בפתח ועוד מעט גם זה ייגמר, והלצות על חשבון חיי רווקותה של מיכל ינאי הן הבון-טון גם בקרב מנחי עזר זוטרים (מיקי גבע). ומיכלי? היא בשלה – כל עוד המונה דופק ונמצא קהל למחוא כפיים באולם, היא שם, משום שאם אתה לא שם, אתה לא קיים. ואולי באמת מיכל ינאי אינה קיימת. אלא רק בעולם הבדיה של תוכניות הקיץ.