דינוזאורוס

ובכן כן, זה קרה. לא האמנתי שזה יכול לקרות, הייתי צריך לצבוט את הדגדגן שלי כמה וכמה פעמים בכדי להאמין, אבל זה קרה וזהו. בחשד גבוה מאין כמוהו הכנסתי בפעם הראשונה את החדש של הרד הוט צ'ילי פפרז, אם המושבות, אחותנו שבשמיים, והכל התאמת לי על הפרצוף. "By The Way" הוא אלבום יותר גרוע מ"קליפורניקיישן", הדיסק שהבהב את סוף הקריירה האהובה של הפפרז.

זה סופי, חתום וגמור. פלי מסורס, פרושיאנטה מחופף, וקידיס יושב על פחות מדי סמים מהסוג המועיל. איפה הFאנק? איפה הגרביים? הFאנק לא גר כאן יותר, הFאנק אזל. בסינגל החדש, "By The Way" השיר, מושתל אחר כבוד טיפה מהדבר הזה, כאילו כדי להראות שהוא קיים, לצאת לידי חובה. אבל זה לא מזיז שום דבר. במיוחד כשהשיר כזה מסריח. ושתדעו, כל השירים האלה שממלאים את אלבום החדש נשמעים, לא להאמין, כמו גירסאות משומשות ופחות טובות ל"קליפורניקיישן" השיר. תתארו לכם.

שוב ושוב חוזרים באלבום אותם הרמוניות ומהלכי פרושיאנטה, שהולך ומלביש את הלהקה בדמותו האבסולוטית. ותאמרו, הומלס זה, מה אכפת לך ממנו. ובכן, סכין בגב האומה, זה מה שהוא. לפני ששמענו את הדיסק הקודם חגגנו כמו כל העולם את שובו. איזה כיף. גם הרשנו לעצמנו להיות מגעילים לדייב נבארו, להשליך אותו כאילו לא היה לנו לעזר. אבל פרושיאנטה חזר קצת דפוק מהרפתקאות המזרק שלו, ומה שטוב (בהחלט) לאלבומי הסולו שלו, ממש לא טוב לרד הוט צ'ילי פפרז.

תמיד הם היו הילדים המגניבים מאל.איי שדיברו על בחורות, קטעים ומג'יק ג'ונסון, והנה הם הפכו סופית ולנגד עינינו לחבורה של דינוזאורים סבאים, שכל זווית הסל-אאוט בכלל לא קיימת בלקסיקון ההולך ומתחלף שלהם. מדובר בלהקה לכל המשפחה הצולעת שלכם (וגם ריק רובין, המפיק האגדי והכושלאמאשלי, נמצא ברשימת האשמים במחדל הזה).

It’s a repeat of a story told/ It’s a repeat and it’s getting old”", שרים הפפרז ב"זרוק את הטלוויזיה שלך", שיר מעניין ולא הכי רע, מעבר לזה שמיכה שטרית בטח כועס. מעניין, כי נדמה שקידיס והחבר'ה באמת מתכוונים למסר הזה שמובא כאן, ולא רק בעניין של לדפוק ולזרוק אותו. וזה מצחיק לשמוע את הפפרז מדברים איתך בצורה כזאת, כשחושבים על כך שהקליפים שלהם רצים נון סטופ בפלייליסט, ומערכת השיווק האימתנית שלהם תלויה חזק בתעשיה הזאת. נדמה כי הם כבר לא מסוגלים לנפק שום אמירה בלתי מסחרית מבלי שזה יישמע עקום. על העטיפה של הדיסק גם מצוין אחר כבוד כי היא ממוחזרת אחוש-שילינג (בתוספת פירוט טכני על אופן המחזור). הכל סבבה, ואני ממש מת על זה שהחבר'ה נהיו מודעים לסביבה – במיוחד אנתוני קידיס שעושה פרסומות לגאפ – אבל הרד הוט צ'ילי פפרז היו אמורים להיות פעם סקסיים, לא?

בשורה התחתונה, נדמה לי שאם הלל סלובק היה שומע את המוזיקה הזאת, הוא היה מובך לפחות כמוני.