מרילין מנסון: האם השטן עדיין רלוונטי?

מרילין מנסון חוזר עם אלבום חדש שמלווה בסרטונים מזעזעים כרגיל, לצד הצהרות על שינוי והיפתחות אישית. האם הוא עדיין הסדין האדום של הפופ-מטאל?

עינב שיף
16/04/2012

כמו לא מעט אמנים לפניו, מרילין מנסון רצה להפוך את אלבומו החדש, "Born Villain" לחוויה כוללת ולא רק לאוסף שירים חדשים. לשם כך נוצר סרט קצר בעל אותו השם, שינסה להמחיש את רוח האלבום. התוצאה ששוחררה לרשת עד כה היא שש וחצי דקות של חדירת מחטים לכל מיני חלקים בגוף, עיניים שיצאו פיזית מהחורים, כיבוי סיגריות בוערות על גוף, גזיזת שיער לשתי נשים מבוגרות, צלבי קרס, אקדחים יורים ולא מעט דם. למי שמכיר את פועלו של מרילין מנסון, מהיוצרים המשמעותיים בתפר הדק שבין הרוק הכבד לפופ של MTV, לא מדובר בחדשות מרעישות במיוחד: מנסון בנה את המוניטין המרשים שלו על אותם חומרים בדיוק, מהיום שבו עטה את שם הבמה שמאחד בין מרילין מונרו לרוצח המזמר צ'רלס מנסון.

עוד בוואלה!

לרקוד על שתי חתונות? מהפכת ה-VR בשירות האירועים

בשיתוף כלות אורבניות

אזהרה: סרטון זה, כמו סרטונים אחרים בכתבה, מכיל תמונות לא קלות לצפייה:

אלא שמי שביים את הסרט עבור מנסון הוא השחקן שיה להבוף, אליל נערות הוליוודי טרי יחסית בזכות סרטי "הרובוטריקים", כוכב "וול סטריט 2" וגם אחד שמכיר מקרוב כמה תחנות משטרה בעקבות נהיגה תחת השפעת אלכוהול, קטטות ברים ועוד. ועם זאת, השידוך בין השניים הוא מעין עסקת שטן בין הפנים היפות של להבוף שרוצות להתלכלך קצת באיפור של מנסון ותשוקתו של מנסון לעזור לעצמו אחרי שני אלבומים שאולי נמכרו באופן סביר, אבל חסרו את האפקט המהמם שהיה ליצירתו של מנסון בעבר על התרבות האמריקאית וגם על הפוליטיקה שלה; מנסון, האיש שהואשם באחריות לטבח בתיכון קולומביין ב-1999 כיוון שמבצעיו האזינו לשיריו של מנסון, הפך לנון-אישיו.

דוגמה נוספת לכך היא סוף השבוע האחרון, בו הצטרף ג'וני דפ להופעה של מנסון בטקס פרסי ה-Revolver כגיטריסט לביצוע הקאבר המפורסם של "Sweet Dreams", להיטם של יוריתמיקס. מנסון כינה את דפ "גיבור הגיטרה שלי". השניים מכירים זה את זה זמן רב ואף הקליטו גרסה ל-"You're So Vain" של קרלי סימון, ובכל זאת, הצטרפותו של דפ למנסון על הבמה היא סוג של אירוע עבור מנסון: אם ג'וני דפ נמצא לידו, כמה מזיק הוא כבר יכול להיות?

ההכנות לקראת האלבום החדש של מנסון, שייצא בסוף החודש, מצביעות על אמן שמחפש גאולה ואולי לראשונה בקריירה שלו, מחפש אותה עבור עצמו ולא עבור הפרסונה הבימתית שלו. בראיון נרחב ומרתק למגזין Loudwire, אמר מנסון "אני יכול לומר שכשהתחלתי לעבוד על האלבום הזה, לא אהבתי את מי שאני. אני לא רוצה לפגוע בשום דבר שעשיתי בעבר, אבל אחרי שני האלבומים האחרונים הרגשתי שאני משנה את הדרך בה אני כותב כי אני רוצה להיפתח".

האזנה ל-"No Reflection", הסינגל המוביל של האלבום החדש, מוכיחה שבעוד מוזיקלית מנסון מכין את אותה שקשוקת אינדסטריאל-פופ מתוקתקת, לפחות בכתיבתו, אכן משהו השתנה: מנסון, עבד של קלישאות מוות ואלימות פותח את השיר עם "מתרסק, בוגד, משתנה. אני חירש או מת?" וכותב בפזמון "אני לא יודע איזה 'אני' אני אוהב בכלל".

הבעיה של "No Reflection" היא הניסיון לרקוד על כל החתונות: מנסון מבין שלא יוכל להפסיק להלך אימים על הקהל השמרני: הפחד המטופש שלהם ממנו הוא שמביא לו את הקהל החדש, את חילופי הדורות שכל אמן זקוק להם כדי להמשיך הלאה. לכן הוא יוצר שוב ושוב את אותה נוסחה מוזיקלית. הנוסחה הזו היא שאפשרה לו מלכתחילה להעביר את מסריו. לכאורה, המעבר שלו לשפה ספרותית חדשה (ההתמקדות באני במקום בתרבות, בפוליטיקה, בחברה) יתאפשר בזכות המעטה המוזיקלי הקבוע, אלא שדווקא כאן, לפחות על פי הסינגל הראשון – מנסון נכשל: ב-2012 זה פשוט כבר לא מעניין. לא ברור איך יישמע כל האלבום, אבל מנסון יצטרך להיות הרבה יותר משכנע דווקא מוזיקלית כדי לשרוד כפרסונה הייחודית שהוא, ואפשר לסמוך על מנסון: הישרדות היא אמנות שהוא מבין לא פחות טוב ממוזיקה.

מרילין מנסון נולד לפני 43 שנים באוהיו כבריאן יו וורנר, בן לבארב ויו, אבל הסיפור המעניין יותר שייך לסבו, אודותיו סיפר מנסון כי היה בעל מספר פטישים מיניים, כולל סאדו-מזוכיזם שהשפיעו מאוד על דרכו האמנותית של מנסון. זו החלה ב-1989, כשהקים את להקת Marilyn Manson & The Spooky Kids, שם שקוצר ב-1992. לפני כן, היה מנסון מבקר מוזיקה וסטודנט לעיתונות. אהבתו למוזיקה תעשייתית, רוק כבד וקברט הובילה אותו ליצירת התלכיד המיוחד של הלהקה, כפי שהופיע באלבום הבכורה המיוחד שלהם, "Portrait of American Family" והגיע לשיא באלבום שהופק בין השאר על ידי טרנט רזנור מניין אינץ' ניילז, "Antichrist Superstar". מנסון הביא למיינסטרים האמריקאי מסרים אלימים, קליפים פרובוקטיביים, דימויים מיניים לא קלים ובעיקר מנה גדושה ואמיצה של אמת לא מהוגנת שהפכה את בני הנוער וגרמה להם לעוט עליו ולהופכו לגיבור.

מנסון העלה מאלבום לאלבום את סף הרגש של מעריציו, תוך שמסביב קמה לו עדת מעריצים וחקיינים שהפכו את השוק-רוקר לקצת פחות שוקינג. במובן מסוים, הטבח המזעזע בקולומביין תרם למנסון, כשהעלה שוב את שמו לכותרות והפך אותו לסמל השטניזם והרוע שיש בתרבות הרוק הכבוד. מנסון התגונן באופן מבריק ב"באולינג לקולומביין", סרט התעודה המצליח של מייקל מור, בו נחשף מנסון שוב כאינטלקטואל רהוט שמתחת ומעל האיפור הוא אדם חכם שמבין בדיוק את הסיטואציה, מה רע בה ואיזו תועלת הוא יכול להפיק ממנה.

מרילין מנסון מתגונן ב"באולינג לקולומביין":

במקביל, ניסה מנסון לממש את אהבתו השנייה הגדולה, קולנוע, אך פרויקט הבימוי עליו עבד – סרט על לואיס קרול בו הוא יגלם את לואיס קרול, נדחה שוב ושוב עד שהאולפנים שמימנו את הפרויקט החליטו לקבור אותו בשל תגובות קשות של צופים לחלקים ממנו. האלימות שהוחלקה בגרון בזכות הפקה מוזיקלית חכמה לא עברה את מבחן הגרפיות שעל המסך הגדול, ומנסון חזר להתמקד במוזיקה עם סטיות קלות לעולם האמנות – מנסון הוא צייר שמציג בגלריות והוא גם בעליה של אחת כזו, אבל עם כל הכבוד למשיכות מכחול: מנסון הבין שהוא חייב לחזור לקדמת הבמה.

הטריילר לסרט של מנסון על לואיס קרול:

אחת הסיבות לדעיכתו של מנסון בשנים האחרונות היא לא רק השתנותה של תרבות הפופ ועליית סף הקיצוניות שפעם מנסון ייצג, אלא גם כי מנסון לא היה מרוכז כל כך בחיי היצירה. בשלוש השנים שעברו מאז אלבום האולפן הקודם שלו, הוא הספיק להיפרד מהשחקנית אוון רייצ'ל ווד, מי שהיתה אמורה לככב בסרט על לואיס קרול והפכה לבת זוגו, ככל הנראה עוד במהלך נישואיו הכושלים לרקדנית דיטה ון טיז.

הפרידה ממנה היא זו שככל הנראה הובילה לשינוי הלך הרוח היצירתי של מנסון והחלטתו לעסוק בעצמו במקום באחרים. "אני מנסה להחזיר דברים לנקודת ההתחלה", אמר באחרונה בראיון. "הייתי צריך להבין שאלו החיים, הייתי צריך להבין מה אני רוצה מהם. הבנתי שאני זה שצייר את הפלייר הראשון להופעה שלי, הלכתי והדפסתי אותו כשאפילו לא היו לי שירים. יש לי ביטחון – או שחצנות – לדחוף משהו שהוא המוזיקה שאני יצרתי לפי החלטה שלי. זה מה שעשיתי גם באלבום החדש".

השאלה הגדולה היא האם ההארה הזו של מנסון כלפי עצמו מספיקה כרגע, והאם היא מספיק כנה. האם העובדה שמנסון קורא לאלבומו "נולד נבל" מבשרת על אלבום אישי וחשוף באמת? האם ביכולתו של מותג, ומרילין מנסון הוא מותג, להשתנות עד כדי תדהמה של מי שמכיר אותו כ-15 שנים? האם חזרה להתחלה פירושה מנסון משוחרר מהכבלים המסחריים שגם דמות סמי-חתרנית לכאורה כמוהו, מחויב להם?

השפיעה, בטח השפיעה. מרילין מנסון ואוון רייצ'ל ווד(צילום: GettyImages, Scott Wintrow)

בסופו של דבר, רבים מאמינים שבליגת העל של עולם הפופ, אין הבדל בין Pאנק לפופ טראש: המשחק הוא המשחק כמו שאמרו ב"הסמויה" וגם מרילין מנסון יודע ששעון החול שלו התהפך ומתישהו זמנו יעבור. בעיני רבים, "Born Villain" הוא הניסיון האחרון של מנסון להישאר בשיח הציבורי, בעידן שבו צלבי קרס מזעזעים הרבה פחות את האמריקאים מאוכל עתיר שומן או בגדים עשויי חיות.

האמת היא שעדיף לעולם הפופ מרילין מנסון רלוונטי ומעניין מאשר יורשיו או מתחכמיו. גם אם התחיל להאמין לכל מה שאמרו עליו, מנסון הוא עדיין אחד האנשים החכמים והמבריקים בתעשייה של חסרי כישרון עם חיוך קולגייט ומחשוף ניקי מינאז'. הדיון הציבורי אודותיו מקדם סובלנות וקבלה של האחר במקום דחייה ושנאה ומקדם הסרת הצביעות שביצירתו המוקדמת תמיד יעורר תקווה שגם ב-2012 מנסון מסוגל להגיד משהו חשוב. אם אפשר לציין זאת בתכונה אחת של מנסון עצמו, הרי זו המודעות העצמית: "אני לא מפחד להגיד שהאלבום החדש הוא הקאמבק שלי", אמר מנסון בראיון במשפט שמגדיר אותו היטב. "וכשאני מחליט משהו, אני נחוש מאוד להשיג אותו. יש לי את הביטחון הזה וסוג האנרגיה, רק בגלל שאני מסוגל להכיר באמת הזו". אם כן, התקשרו לחבר הקונגרס שלכם: השטן חזר.

התגעגעתם למרילין מנסון? ספרו לנו בפייסבוק

  • מרילין מנסון

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully