אולימפיה דוקאקיס, השחקנית האמריקאית זוכת פרס האוסקר הגיעה לישראל, והיא מתוכננת להופיע בהצגת היחיד "רוז" מאת מרטין שרמן, בהפקת התיאטרון הבריטי המלכותי (RNT). זאת, במסגרת הפסטיבל הבינלאומי לתיאטרון בתיאטרון הקאמרי. דוקאקיס תבצע שלוש הצגות בלבד, בין התאריכים 16-17 באפריל. הבוקר (ראשון) התראיינה במסיבת עיתונאים במלון שרתון בתל אביב.
דוקאקיס היא יוונייה אמריקאית, ילידת מסצ'וסטס, שכיכבה בסרטים כמו "מוכת ירח" עליו זכתה בפרס האוסקר לשחקנית המשנה הטובה ביותר, "אפרודיטה הגדולה" של וודי אלן ועוד. במחזהו של שרמן, בן כתתה באוניברסיטת בוסטון, היא מגלמת את רוז, אשה בת שמונים שיושבת שבעה על נערה פלסטינית שנהרגה בידי נכדה. היא מגוללת את זיכרונות הנעורים בוורשה, המסע לפלשתינה ואף ההווה בהתנחלויות בשטחים. ההצגה, בה משחקת דוקאקיס למעלה מעשר שנים, רצה גם בניו יורק וברחבי ארצות הברית. "אני מאד מעוניינת לראות איך יגיב להצגה הקהל הישראלי", אומרת כשהיא נשאלת בהקשר ליום הזיכרון לשואה העומד בפתח. "זה קהל שיודע יותר טוב את העובדות. בעיקר הייתי רוצה לראות איך ההומור יעבור, זה תמיד הדבר הכי קשה במעבר בין תרבויות".
דוקאקיס ושרמן מבקשים לשים פנים אנושיים לקונפליקט המורכב, "פנים אינדיבידואליים של אשה", לדבריה. "קל לאנשים להתחבר לרעיון שלם דרך אדם אחד. כשעליתי עם זה בניו יורק לראשונה, אנשים עלו לבמה וצרחו עלי. היום זה לא קורה יותר. אנשים מקשיבים. הם מבינים". באשר להבנתה שלה, אישית ופוליטית, היא צוחקת: "אני השחקנית, כמובן שאני מבינה את זה. לצערי, אני גם באה ממשפחת פוליטית מאד". דואקסיס היא בת דודתו של מייקל דוקאקיס, מושל מדינת מסצ'וסטס לשעבר והמתמודד על נשיאות ארצות הברית כנגד ג'ורג' בוש האב.
רוז, כמו דוקאקיס, מנסה לספר סיפור שהוא מעבר לפוליטיקה. "הדמות נמצאת במערבולת שהיא איננה יודעת איך לצאת ממנה. היא לא יודעת איך לפתור את הקונפליקט שהתגלגל לחייה, ועל כן צריכה לשבת על ספסל ולדבר, כי היא לא מכירה שום מקום אחר ממנו אפשר להתחיל. ההגדרה הנכונה לתהליך שהיא עוברת היא 'התקבלות'. היא מקבלת אליה את תסביכי חייה בהבנה".
בכל אמריקה הושפע הקהל רבות מן ההצגה. "באוקלהומה, המקום האחרון בו הופעתי, אנשים התרגשו במיוחד. הקהל האמריקאי מודע הרבה יותר למצב הפוליטי פה, מאשר לפני עשר שנים. לאחרונה אני מנהלת שיחה עם הקהל אחרי ההצגה". "כשהגעתי לניו יורק לראשונה והפצירו בי לשנות את השם למשהו יותר אמריקאי, לא יכולתי", מספרת דוקאקיס. "אז תויגתי כמה שנקרא 'שחקנית אתנית', ולוהקתי לתפקידים אתניים יהודייה, איטלקייה, כך אנשים ראו אותי. אנשים מפחדים מאתניות עד היום לא תראו איטלקים רבים משחקים בברודווי, למשל. לקח לאמריקה זמן להתרגל, ועדיין יש לנו את זה. עם לטיניים, עם אפרו אמריקנים". באשר לשחקנים צעירים, היא ממליצה: "אם אתה עובד בתיאטרון מסחרי, התיאטרון היחיד שאפשר באמת להתפרנס ממנו, חשוב שיהיה לך הכל, שתהיה מסוגל להיות מלוהק להרבה תפקידים. לי יש אפשרות לעשות זאת, ואני מרגישה ברת מזל".
דוקאקיס הגיעה למסקנה כי היא צריכה להפריד את שתי זהויותיה, היוונית והאמריקאית, כיוון שלא היתה שייכת לאף אחת מהן. "כשאתה לא שייך, ישנו כאב מסוים ומרחק מסוים מהאנשים הסובבים אותך שיכול להיות כואב מחד, אך החופש שאתה מקבל, מאידך, מאפשר לברוח מקודים חברתיים מסוימים ועוזר לחיות כפי שאתה רוצה". כך קרה שהתיאטרון הבריטי המלכותי, הידוע בפטריוטיזם ובקשיי הקבלה שבו לשחקנים זרים, קרא לדוקאקיס לשורותיו כדי לבצע את הצגת היחיד הראשונה בכל הקריירה שלה, בתפקיד אותו גילמה לפניה קטלין טרנר. "מה שמשך אותי הוא העובדה שזה כמעט בלתי אפשרי לעשייה", מספרת, "בחזרות הראשונות לא העזתי להוריד את נעליי, לשבת על הספסל, להביט באנשים בקהל. לקחו לי שעה וחצי בחזרה הראשונה מול הבמאית כדי להבין למה אני עושה את זה".
בהצגה, שאורכה המקורי הוא שעתיים, אך כיום עברה עיבוד של דוקאקיס לכדי שעה וחצי, היא כמעט ולא זזה על אותו ספסל עליו יושבת. "בשבועות הראשונים הייתי הולכת לפיזיותרפיה אחרי כל הצגה. חשבתי פעמים רבות להתקשר לסוכן שלי ולומר שאינני מסוגלת לעשות את זה. אך הבמאית היתה מדהימה, אי אפשר לראות את הבימוי שלה וזו צורת הבימוי הנעלה ביותר בעיני. שרמן גם לא נתן שום אינפורמציה לגבי הטקסט, במכוון, והייתי צריכה לפענח הכל בעצמי. לברר למה אני מדברת לקהל בכלל, מה אני צריכה מהם. הם הפרטנר שלי לסצנה. אנחנו יחד בערב הזה, וכל מה שיקרה יקרה בינינו. זה שינה אותי כשחקנית. לקהל יש אישיות משתנה בכל ערב, ואפילו מחולקת לפי איזורי ישיבה בערב אחד. כל פעם אני מקבלת פרטנר אחר".
"אם לא הייתי עושה הצגות לא הייתי יודעת מי אני", גורסת דוקאקיס. "הן חלק אינטגרלי מהחיים שלי, הנסיון שהכי הייתי רוצה לקבל ומערכת היחסים שהייתי רוצה לנהל עם שחקנים אחרים, על במה ולא על מסך, באנסמבל, עם קהל חי. בכל לילה אתה חייב להצליח. לעומת זאת, בקולנוע יש אינטימיות מאד גדולה באמצעות המצלמה, אתה יכול לחשוב בקול רם בלי להוציא מלה". על עבודה עם כוכבי קולנוע, כמו וודי אלן ומריל סטריפ, היא מספרת: "כל האנשים האלה מאד מחויבים, מפוקסים ומקצועיים, מחוברים למטרה. העבודה עם אנשים כאלה תמיד מוציאה ממך את המיטב".