"בקתת הפחד" מעמיד את מי שרוצה לדבר עליו במצב יוצא דופן: למען האמת, קשה לומר משהו בקשר לסרט המדובר שכתב ג'וס ווידון (יוצר "באפי" ומי שביים השנה את "הנוקמים") וביים דרו גודארד בלי להרוס את ההפתעות שמזמינה העלילה שלו.
מובן שהיו כבר סרטים עם תפנית עלילתית מהותית, אבל אלה הגיעו בסיום, או לכל המוקדם לאחר המערכה הראשונה (כמו במקרה של "הכפר" ו"משחק הדמעות", למשל). כאן, לעומת זאת, מכת המחץ מגיעה בשלב כה מוקדם שאפשר לקבוע כי "בקתת הפחד" אינו סיפור שיש לו טוויסט זה טוויסט שיש לו סיפור.
ובכל זאת, יש שני דברים שניתן לומר על הסרט: קודם כל, כי הוא מציג את סיפורם של חמישה בני תשחורת הנוסעים לבקתה שבשמה הוא נקרא. עם החמישה הללו נמנים כל המודלים של גיבורי זוועתוני הנעורים - בתולית, זנותית, פריק, חנון ואתלט.
כל אחד מאלה גם מתנהל כאילו הונדס להתנהג בהתאם לאופי האבטיפוס של הדמות שלו. לרגע זה נראה חשוד מכדי אמיתי, אבל אז אנחנו אומרים לעצמנו כי זה ממילא סרט אימה, אז למה שזה לא יהיה כך, ובאשליה הזו מניחים את הקרקע למסיבת ההפתעה.
הדבר השני שאפשר לומר הוא כי "בקתת הפחד" מביא לידי ביטוי אותה תפיסת עולם שהנחתה גם את "משחקי הרעב": המחשבה כי כולנו פיונים באיזשהו משחק גדול ואכזרי, שבו גורמים בעלי אינטרסים מתמרנים אותנו לצרכיהם. אלה גם מנצלים את המציצנות ותאוות הדם של חלק מן האוכלוסייה כדי להתעלל בחלק אחר שלה, וכיוון שהכוחות שמשחקים בנו חזקים פי כמה מאיתנו, המשחק הזה נמשך ונמשך.
האירוניה היא ש"בקתת הפחד" אומר זאת כחודש לאחר "משחקי הרעב", אבל הוא בא לאוויר העולם הרבה לפניו: הפקתו הושלמה עוד ב-2009. רק שלל אינטריגות פנים-הוליוודיות, מהסוג שפוקדות לעתים את התעשייה, הובילו לדחייתו המתמשכת ולכך שהוא מתפרץ לדלת שסרט עכשווי אחר כבר פתח.
אך האמת היא, שזה לא באמת משנה ממילא הרעיון שאנחנו כלים על לוח שחמט ענקי אינו חדש, כך שאין טעם בקרב ראשוניות בין שני סרטים. הערך שלהם אינו טמון במקוריות של הרעיון, כי אם בשכלול שלו בהתאם לרוח הזמן, ובעיקר בעוקץ החריף שהם מוסיפים לו, כל אחד בדרכו.
ב"משחקי הרעב", הפואנטה היתה כי למשתתפים במשחק, אם רק יגלו מספיק אומץ ותושייה, יש יכולת להתחיל לנסות לשנות אותו למען רווחת הכלל. ב"בקתת הפחד", הגישה הפוכה: כאן, כיאה לייאוש הקיומי הדטרמיניסטי שאופייני לז'אנר, האמונה היא שאין דרך לשנות את השיטה בלי למוטט את מגדל הקלפים לחלוטין ולהביא את החורבן. אבל אם כבר נידונו לגורל כזה, בוא נצעוד אליו כמו גדולים, בסטייל ובצחקוקים.
הסטייל והצחקוקים הללו לא תמיד עובדים בסרט: חלק מן הבדיחות מפורשות מדי, וחלק דווקא לא מספיק מגובשות ומפספסות את המטרה. גם רמת המשחק אינה אחידה: ברדלי וויטפורד וריצ'רד ג'נקינס הוותיקים, המגלמים את דמויות המשנה שטורפות את הקלפים, מפגינים תצוגות ממזריות ומלאות ביטחון. אך בגזרת חמשת הגיבורים, המצב אחר לגמרי.
למעט כריס המסוורת, שבקרוב נוכל לראותו גם ב"הנוקמים" של ווידון, החבורה הצעירה מפגינה רמת משחק בוסרית למדי. הדבר מקשה על ההזדהות עם הדמויות שלהם, וחמור מכך גורם לעתים למה שאמור להיות פארודיה על סרטי אימה סוג ב' להיראות כמו זוועתון מסוג זה בעצמו. לתחושה זו תורמים גם כמה מהלכים תסריטאיים שרירותיים וכמה פתרונות בימוי קלושים.
אך למרות כל זה, הקונספט הבסיסי של "בקתת הפחד" כה מבריק ובעיקר מתבסס על עולם רעיונות כה עשיר ועמוק, שהסרט מצליח להתרומם. ככל שנחשפים הקלפים, והמשחק המקדים מפנה את הדרך לאקשן האמיתי, הוא גם הולך ומשתפר. התנופה מתחזקת גם כיוון שבהתאם לחוקי הז'אנר, הדמויות נשחטות אט-אט, לפחות לכאורה. ככל שיש פחות מהן, החולשה הקבוצתית של השחקנים מפריעה פחות.
התנופה של הסרט מגיעה לשיאה במערכה השלישית, המציגה לנו את מרחץ הדמים המשובח, היצירתי והמלהיב שנראה על האקרנים מזה זמן. היא גם מפגינה בקיאות אנציקלופדית בהיסטוריה של ז'אנר האימה, ומשתמשת בידע הזה בצורה מדוקדקת ומפולפלת כאחד, שתענג את כל חובבי הסוגה.
אך הסגולה האמיתית של "בקתת הפחד" היא יכולתו להיות גם חריג וגם רלוונטי. הסרט מצליח בכך כיוון שהוא משכיל לבדל את עצמו מכל סרט אימה שנעשה לפניו, ובו בזמן לייצר קו עם יצירות עכשוויות העוסקות במקומו של האדם בעולם.
נוסף לזאת, הסרט מותח את כללי הז'אנר לקצה כה מרחיק לכת, עד שברור כי הוא יהיה נקודת ציון בסוגה הזו, ומעתה כל מי שיבקש להוסיף לה ממד של תחכום יצטרך להתייחס אליו. הוא גם מעלה את הרף בכל הקשור להפתעות תסריטאיות מי שיבקשו מעתה ליצור כאלה, ולו רק לשם התעלול השיווקי, יצטרכו לשלוף מהשרוול טריקים ערמומיים בהרבה ממה שהיה נהוג עד עכשיו.
אפשר להאמין כי העלאת הרף הזו תעורר השראה לתסריטים טובים מאלה של "בקתת הפחד", שיזכו גם לביצועים שלמים יותר. ערכו האמיתי של הסרט, אם כך, הוא בהיותו קריאת השכמה לז'אנר המתח והאימה, שנמצא עתה בשפל ולכן היה זקוק לטלטול שכזה.
ווידון וגודארד העניקו לו כאן את הטלטול הזה, ואפשר רק להמתין במתח לתוצאות אפטר-שוק. גם במקרה זה, כמיטב המסורת של עולם האימה, ברגע שנפתחה דלת נסתרת אחת, כבר אין לדעת מה מחכה בהמשך.
"בקתת הפחד": איפה ומתי רואים?
"בקתת הפחד" - האם תצפו בו בקולנוע? ספרו לנו בפייסבוק