באמצע העשור הקודם, נחשב פאבל פבליקובסקי לאחת ההבטחות הגדולות של הקולנוע בממלכה המאוחדת. סרטו העלילתי הארוך השני, "המוצא האחרון", זיכה אותו ב-2001 בפרס הבאפט"א לתגלית השנה. ארבע שנים מאוחר יותר, "אהבה של קיץ" פרי עטו, כבר קיבל את העיטור לסרט הבריטי הטוב של 2005.
בצד כל זה, אסף פבליקובסקי עוד שלל ציונים לשבח על העבודות האלה, ונראה היה כי סלולה דרכו לקריירה פורייה ומצליחה. אך לחיים, כידוע, יש לפעמים תוכניות אחרות. רגע לאחר הפריצה שלו, חלתה אשתו, והוא הניח את כל עיסוקיו כדי לסעוד אותה; המאבק המשותף במחלתה לא צלח, והוא ביטל את חזרתו המתוכננת לעבודה כדי להתמקד בטיפול בילדיהם, שנותרו ללא אם.
רק בשנה האחרונה, לאחר שצאצאיו עזבו את הבית והלכו לאוניברסיטה, החליט הבמאי, כבר בן 55, כי בשלה השעה לשוב ולביים. התוצאה, "האשה ברובע החמישי" (לא להתבלבל עם "הנשים בקומה השישית"), תגיע בסוף השבוע הקרוב לאקרנים בישראל.
כך, נוכל לראות כיצד איתן הוק מגלם סופר אמריקאי המגיע לפריז כדי להתאחד עם אשתו המנוכרת ובתו, אך תחת זאת מוצא עצמו זרוק במוטל סוריאליסטי. מכאן והלאה, עוד ועוד דברים משונים מתחילים לקרות, ובראשם מפגש עם אשה מסתורית (קריסטין סקוט-תומאס), המתגוררת בקומה שעל שמה נקרא הסרט ומשליכה אותו להזיה שותתת דם.
בראיון לוואלה! תרבות, שמתקיים בפריז, עיר מגוריו הנוכחית, זורק פבליקובסקי פצצה כבר בתחילת השיחה: "סרט כזה מעולם לא נעשה", הוא אומר בהחלטיות, אך גם באירוניה המודעת לפומפוזיות של ההצהרה. "אמנם אני מתבסס כאן על רומן של דאגלס קנדי, אבל לא לקחתי ממנו שום דבר חוץ מאת נקודת המוצא העלילתית. התוצאה הסופית לא דומה למקור, ובעצם גם לא לשום מוצר קולנועי אחר. אין כאן באמת מנגנון ז'אנרי. זאת לא דרמה, לא מותחן, ואפילו לא משהו באמצע. זאת מעין מפלצת. גם אין כאן שום חוקיות; הצופה לא יכול להבין את המכניקה של העלילה, ולכן אין לו דרך לצפות מה יקרה. אם כבר יש כאן לוגיקה, אז היא של חלום, ולא סתם חלום אלא סיוט מעוות במיוחד. אני שמח שככה זה יצא, כי זה בדיוק מה שרציתי ליצור: חוויה קולנועית שעוד לא היתה כדוגמתה".
קשה לומר כי "האשה בקומה החמישית" עומד ביומרות המופרכות מלכתחילה הללו, אבל יש בו משהו מעניין ומהפנט, בעיקר בגלל הדרך שבה הוא מציג את עיר האורות. פבליקובסקי ממיר את הקלישאות הרומנטיות הקלאסיות ברוח "חצות בפריז", ומחליף אותן באווירה עכורה ולא נעימה, מעין שילוב של המלון ב"ברטון פינק" והגיהנום המזרח-אירופאי בשני פרקי "הוסטל".
הבמאי מודע לתמונה הפריזאית יוצאת הדופן שצייר כאן, ומספר כי השקיע לשם כך שעות. "הייתי מסתובב עם מעצב ההפקה באופנוע שלו, ומחפש יחד איתו את המקומות הכי לא שגרתיים בעיר, ובעיקר כאלה שטרם צילמו אותם. אני חושב כי כתוצאה מכך, אנחנו מקבלים על המסך מקום שאנחנו מזהים אותו בעיקרון, אבל עדיין אפשר לומר שלא ראינו אותו מעולם. מעל הכל, מה שהיה לי חשוב זה להפוך את פריז מסתם בסיס גיאוגרפי למצב תודעתי: העיצוב שלה בעצם נועד להמחיש את המתחולל בנפשו המעוות של הגיבור".
לדברי פבליקובסקי, איתן הוק היה ליהוק מושלם לדמות הגיבור הזה. "מעבר להיותו שחקן, הוא גם כתב בעבר ספרים וממשיך לכתוב, אז הוא הבין את נפשה של הדמות", הוא אומר בהקשר לכך. "בדיוק כמו הגיבור, גם איתן סבל בעבר מכל מיני מחסומי כתיבה, וכמוהו גם הוא איבד לפעמים את היכולת להבדיל בין מה שקורה או לא קורה בחיים ובין מה שמתרחש בין הדפים שלו. בגלל זה, הוא היה יכול להתחבר אליו, דבר שמעט שחקנים כיום מסוגלים לעשות. חוץ מזה, הוא חמוד וחכם בלי קשר".
"האשה ברובע החמישי" הוקרן בפסטיבל טורונטו וזכה להפצה בינלאומית ולסיקור ברחבי העולם, אך לא נהנה מהצלחה יתרה. עם זאת, פבליקובסקי ממשיך לנסות להעניק תנופה מחודשת לקריירה המבטיחה שלו, והוא עובד בו בזמן על ארבעה פרויקטים, בהם אחד שיעסוק במי שהיה חברו הטוב ביותר של סטלין. בינתיים, הוא מתגאה בסרטו הנוכחי. "בסך הכל, הרצון שלי הוא לעשות סרטים שאני עצמי הייתי רוצה לראות, ואם אני שואל את עצמי אם הייתי חפץ לצפות ב'האשה ברובע החמישי', התשובה חיובית", כדבריו.
אני מניח כי לאור כל מה שקרה, השלמת הסרט לא היתה מובנת מאליו מבחינתך. איך הרגשת בסוף העבודה?
"באמת שחשתי התרגשות רבה. אני אף חושב שגם אם מן השיחה שלנו עלול להשתמע אחרת, לא מדובר כאן בסתם כתב חידה קר ומתחכם, אלא ביצירה שיש בה עוצמה רגשית. בפעם הראשונה שראיתי אותה, בכיתי. פשוט בכיתי".
"האשה ברובע החמישי" - האם תצפו בו? ספרו לנו בפייסבוק