"החיים הם בעיה" (שיר מהאלבום החדש של ספירצ'ואלייזד, "Sweet Heart, Sweet Light")
מוזיקאים לא מכירים את המאזינים שלהם. זהו חוק ברזל שמגדיר את הכוח שלהם בעולם ואת המקום המיוחד לו הם זוכים בהיררכיה התרבותית. אתה נושא את היצירה שלהם מההליכון למזרון של כפיפות הבטן, אתה מסתכל עליהם ממרחק של מאות מטרים על במה מגודרת ומאובטחת ולעולם לא תגיד להם שלום. אם תשאלו עיתונאי מוזיקה מה הדבר המאכזב ביותר בתפקיד שלהם, אפשר לומר בוודאות שרובם הגדול יענה שהפגישה עם האלילים שלהם היא הבעיה: זה פשוט לא אמור לקרות, אבל מישהו צריך לעשות את זה.
ג'ייסון "ספייסמן" פירס, המנהיג של ספיריצ'ואלייזד, הוא מסוג המוזיקאים שתמיד מתעתע לחשוב מה היה קורה אם הייתם נפגשים; כבר לפני שנים הוא הפך לאייקון בז'אנר משל עצמו, מהבודדים שבאמת מסוגלים לסנכרן לכדי מופת ארכיטקטוני את הציניות של הרוקנרול, את האמונה של הגוספל ואת המרקם של הפופ. האדם שתבע את המונח " taking drugs to make music to take drugs to" (עם להקתו הקודמת והנפלאה, Spacemen 3) יצר ב-22 שנות ספיריצ'ואלייזד קורפוס עבודות חוצה ז'אנרים ובעיקר חוצה הגדרות: הוא לא כותב שירי פופ, אבל השירים שלו לא עוזבים את האוזן; הוא לא מגדיר את עצמו דתי, אבל השפה שלו טבועה באמונה ובאלוהי; יש לו את שירי האהבה המתוקים בעולם על לבבות מרוסקים לרסיסים; הוא אדם שמאמין בלכלוך של הסאונד כדי ליצור פעם אחר פעם מוזיקה טהורה.
"Sweer Heart, Sweet Light", האלבום החדש והשביעי במספר של ספיריצ'ואלייזד, הוא שלב חדש באבולוציית האמונה של פירס. לכאורה, מדובר באלבום פופי יותר, שעטוף במתיקות הילדותית שבקולו של פירס ואינו עמוס בדיסטורשן; אבל הוא מלא בתחושה של סבל בדרך לגאולה. הנרטיב הקבוע של פירס, זה שמלווה אותו מאז אלבום המופת "Ladies And Gentleman We're Floating in Space", נוכח גם כאן: אובדן דרך הוא נקודת הפתיחה בדרך לישועה ובלבול הוא בעצם כוח. אבל יש הבדל אחד - הווליום אחר. זהו ווליום של השלמה עם המעגליות שבסיפור. פירס הגדיר זאת היטב בשיר שבכותרת: החיים הם בעיה; גם אלבום מבריק של ספיריצ'ואלייזד לא ישנה זאת.
"לפעמים אני מתפלל שהייתי מת, רק החיים מרגישים כאב" ("Little Girl", ספיריצ'ואלייזד)
דמות ילד היא אופציה מועדפת על יוצרים מבוגרים שרוצים להביע פחד או זעם שלא מקובלים על כללי האיפוק של הציוויליזציה. אתגר קרת, למשל, נוהג להשתמש פעם אחר פעם בדמות של ילד כדי להביע את פחד המוות שלו עצמו מהחיים, מהאכזריות של בני האדם ומהאלימות שמושרשת בהם. בכל פעם שג'ייסון פירס רוצה למות, הוא עושה זאת בקול ילדותי ומתפנק, כאילו כדי להחליק את המסר הפטאליסטי של שירים כמו "Little Girl" או "Too Late". פעם, כשספיריצ'ואלייזד נחשבה להקת שוגייז (איזו הגדרה מצמצמת לכישרון של פירס) פר אקסלנס, נראה היה שפירס משתמש בקולו המתוק כדי להעביר את תחושת הטריפ של אותם סמים שנועדו לעשות מוזיקה לקחת איתה סמים.
היום, פירס עובד על סמים אחרים: האלבום החדש נוצר לאחר שפירס גילה כי הכבד שלו כמעט נהרס לחלוטין והוא היה למעשה בדרך הבטוחה לפגוש את אותו אלוהים שעל כתפיו הוא בכה כל כך הרבה. זאת, אחרי שכבר התאושש מדלקת ריאות שהסתבכה וגרמה לליבו לעצור פעמיים. הגאולה הרפואית שחווה פירס הפכה את "Sweet Heart, Sweet Light" לאלבום שהסופיות מרחפת מעליו וקובעת את הטון שלו. מכאן נובע גם הדיוק המרהיב של האלבום הזה, שאין בו שנייה מיותרת לא סולו מתלהם וגם לא אורקסטרות מהסיפון של הטיטאניק. הדמיון עובד אבל הוא מודרך, והמסר הוא אחד: החיים הם בעיה, הכאב הוא נצחי.
"עזור לי אלוהים, אני חי בשקר" ("So Long You Pretty Thing", ספיריצ'ואלייזד)
האלבום החדש של ספיריצ'ואלייזד מושלם באופן שבו החיים לא יוכלו להיות אף פעם. הוא מלא בעצב הקיומי של כל מי שניחן במודעות הזו שמתחילה לעקצץ בגיל ההתבגרות והופכת ככל שהשנים עוברות לעול שלא ניתן להיפטר ממנו ולשומה במשקל 45 קילו, כזו שגם כולם רואים וגם לא מאפשרת לזוז. יש בו תובנות שניסיתם לנסח במהלך כל חייכם וג'ייסון פירס הגה אותם בזמן ששכב על הספה בביתו, תוהה אם יוכל לשתות עוד בירה בחייו. האזנה לו היא שילוב מדהים של הקלה ותסכול; הקלה של אוזן קשבת שרק מוזיקאי שלא תפגוש לעולם יכול לספק, תסכול כי לעולם לא תהיה לך השפעה כזו על בני אדם.
מצד שני, האם העובדה שפירס הצליח לנסח את הכאב בצורה שמציבה אותו בשורה אחת עם המוזיקאים הגדולים שעשו זאת (איאן קרטיס, ניק קייב, אליוט סמית') הופכת אותו לאדם מאושר יותר? "Sweet Light, Sweet Heart" מסתיים ב-"So Long You Pretty Thing", שיר שכאילו מסכם את התורה הג'ייסון פירסית; האיש שתמיד מתחיל בחלל ותמיד מגיע לקרקע מוקף בעוגבים וכלי נשיפה: הוא מתחיל בתפילה "עזור לי אלוהים, עזור לי ישו, אני בודד ועייף, עזור לי כי אני חי עם העיוורים, אין לי שום סיבה להאמין בכלום" ונעצר לכמה שניות כאילו התשובה שלה חיכה פירס לא מגיעה.
השיר נמשך כך ונראה שכך הוא ייגמר, אבל בסי פארט שלו מגיעה התשובה: הגאולה נמצאת במוזיקה. בסופו של התהליך, פירס מוצא שהדרך היחידה לענות על השאלות הגדולות ביותר של הקיום נמצאות במוזיקה. כמובן שתשובה כל כך ילדותית נעשית בקולו האינפנטילי של פירס, אבל אם יש אמן אחד שמסוגל להחזיר את הנאיביות שבקלישאה הזו, הרי זהו פירס.
"החופש שלך אם אתה רוצה אותו, אתה פשוט לא יודע מה אתה צריך" ("Freedom", ספיריצ'ואלייזד)
בנקודת הייאוש הגדולה ביותר של האדם הנורמטיבי המתפקד בחברה, הרוצה בקשר עם בני אדם ומתפרנס בכבוד, מגיעה הנקודה שבה הוא לא יודע מה הוא רוצה. הוא לא מבין האם המכשול שבפניו הוא עומד הוא תוצאה של הרכרוכיות שלו או קושי אמיתי, כזה שהדרך היחידה להתגבר עליו היא לקום וללכת, להתחיל מחדש. הפסיכולוגים והפסיכיאטרים הטובים בעולם לא יכולים לפתור את השאלה הזו, כיוון שלקיחת אחריות היא אמנות לא פחות גדולה מכתיבת שיר. לכן, גם ג'ייסון פירס מעולם לא יכול היה להגיד למאזין אם הוא צריך לקום וללכת.
אבל ישנה גם הנקודה שבה השיר הפשוט של אדם שאינך מכיר וככל הנראה לא תפגוש אף פעם מוצא רגע מכריע להישמע; הרגע שבו לחישה קלה, סולו גיטרה נכון וקולות רקע מחליפים חודשים של התלבטויות ושנים של התייסרות. "Sweet Heart, Sweet Light' הוא אלבום שכל הסופרלטיבים קטנים עליו, כי החיים גדולים מהמוזיקה והאלבום הזה הוא החיים עצמם. אם הייתי פוגש את ג'ייסון פירס פעם אחת, הדבר הראשון שהייתי שואל אותו זה איך הוא ידע. הלוואי וזה לא יקרה לעולם.