את יריית הפתיחה לתוכניות בהן ילדים חמודים עושים דברים שגורמים למבוגרים להתמוסס קיבלנו כבר בתוכנית המטרידה "בית ספר למוסיקה". שם, ילדים שרו במתיקות שירים של מבוגרים עבור מבוגרים בשיפוט מבוגרים, ואת הקופון על הרייטינג וגומות החן בסיטונאות גזרו כמובן מבוגרים. "אלוף העברית" שהגיעה אמש (שני) אל שידורי קשת ממשיכה את הקו של דיאטת החמידות שנגזרה עלינו השנה בטלוויזיה, ושתמשיך בקרוב עם "מאסטר שף לילדים", שקיבלה גם היא פרומו אגרסיבי בתוכנית שאחרי "אלוף העברית", מה שיצר ערב קשה לעיכול בהנחה ועברתם את גיל הבת-בר מצווה.
"אלוף העברית" היא עיבוד של עיקרון מצליח בארצות הברית תחרויות איות לילדים שמושכות אליהן ילדים ומשפחותיהם מכל צפון אמריקה כדי להוכיח את היכולת הלא ברורה מאליה לאיית במדויק בשפה האנגלית. מיומנות סבוכה גם עבור מבוגרים משכילים בשפה שיש בה השפעות אטימולוגיות שונות ומורכבות. הסיפור בעברית מעט שונה, ומרבית דוברי השפה לא ממש אמורים להתקשות באיות מילים בודדות בשפה שהיא יחסית מעוטת אוצר מילים, אבל המציאות מוכיחה באופן יומיומי שקצת אוריינות לא תזיק כאן בכל מקרה.
התוכנית מתנהלת לא מאוד בשונה מהשידור המסורתי והיבשושי של חידון התנ"ך, עם קריצות קטנות לעבר פורמט תוכניות הריאליטי, כאשר "אלוף העברית" עוקבת אחר מספר מהמתמודדים הצעירים (רובם ילדים בכיתות ה'-ו') שהכינו עצמם לקראת שלבים שונים בתחרות הכוללים איות נכון, חריזה, ומילים נרדפות משמעות. את התחרות מנחה דליה מזור הטאלנטית החדשה והמוצדקת של קשת שגם מתלבשת היטב על התוכנית גבוהת המצח לכאורה, עם העברית הצחה שלה והאמהיות הלא מתקתקה שהיא משדרת.
אם החשש העומד בבסיס תוכניות כ"בית ספר למוסיקה" או "מאסטר שף לילדים" הוא סחיטת הילדים מלשד ילדיותם כדי להיות ליצנים זעירים או לנצל את התום שלהם לצרכי רייטינג, "אלוף העברית" מצליחה להימלט מהבור האפל הזה בשן ועין. באופן יחסי, הילדים המצולמים ב"אלוף העברית" מובלטים בהצלחותיהם; הם אינם נחקרים באופן בוטה על ידי מנחה חטטן וסוחטני; והטלוויזיוניות שאנחנו בדרך כלל מקבלים באופן על שלל השטיקים המניפולטיביים שלה, מושקטת לטובת המטרה החינוכית-כביכול.
אבל איך היה אומר זאת אבשלום קור? אליה וקוץ בה "אלוף העברית" (שתעלה במלואה בספטמבר) היא משעממת למדי עד שלא ברור למה למי שאין עניין אישי לעקוב אחר נופת הצופים שלו שמשתתף בה אמור לצפות בתוכנית. אפשר להשוות את "אלוף העברית" לשעשועונים ישראליים ישנים כמו "פיצוחים" או "לינגו" שגם הן נתנו מקום מכובד לעברית ולילדים שהתמודדו לעיתים כמשתתפים, אבל ההבדל הגדול הוא ש"פיצוחים" לא שודרה בפריים טיים, וספק אם בתצורתה המקורית היתה מצליחה לשרוד בערוץ שתיים היום.
"אלוף העברית" מנסה ללכת בין הטיפות ובאמת לא נרטבת, ומצד שני נותרת יבשה מדי. לא פשוט למצוא פורמט שמעמיד ילדים במרכזו ומצליח להתייחס אליהם כאל מושאים מכובדים, מבלי לשעמם את הצופים בו בגלל המחסור בלחלוחית שמעניקה המגע באישי ובפרטני. את הילדים החמודים והאינטליגנטים האלו נשכח כבר בעוד יום, ולא באשמתם, זו הטלוויזיה הלא מספיק טובה שעשו מהם.
למרות שהיו כבר בעבר נסיונות מוצלחים, עדינים ורגישים לתפוס את המהות הילדית מבלי לסחוט אותה, כמו הפרויקט הבריטי הדוקומנטרי המרהיב "7 אפ"; "אלוף העברית" לא מצליחה להתקרב אל הניואנסים הדקיקים שנדרשים כדי לגעת בקצה קצהו של האיזון שנדרש לשם כך. אם מוכרחים לבחור בין המניפולציה של "בית ספר למוסיקה" ובין הזהירות המשמימה של "אלוף העברית" מוטב כבר לסגור את הטלוויזיה ולצאת לטיול רגלי. רק אל תכריחו אותנו לבחור.
גמר "בית ספר למוסיקה": טלוויזיה לא מוסרית
יצחק קדמן: "ילדים בריאליטי זה דבר מגונה"
"אלוף העברית" - מה אתם חשבתם? ספרו לנו בפייסבוק