העתיד המפחיד של ההופעות החיות/ דניס ויטצ'בסקי
כשטופאק שאקור ז"ל עלה בתחילת השבוע לבמה בפסטיבל קואצ'לה כדי להופיע עם סנופ דוג ודוקטור דרה, כשהוא בעצם הולוגרמה מתוחכמת - יצירה ממוחשבת לגמרי - החל השעון לתקתק לקראת עידן חדש של הופעות חיות, עידן בו ה"חי" הוא לא באמת מרכיב הכרחי. וכן, זה קצת מפחיד.
למעשה, הסיפור התחיל עוד לפני 3 שנים. אז, לראשונה, הבנו ששחקן יכול להיות בן אלמוות. ומי שהדגים את זה היה ארנולד שוורצנגר. השרירן האוסטרי, שהיה באותו הזמן מושל מדינת קליפורניה, לא יכול היה להשתתף ב"שליחות קטלנית 4", והפתרון שההפקה מצאה נחשב אז לקיצוני מעט - ליצור שוורצנגר דיגיטלי לגמרי. זה עבד. ולא סתם עבד, כי אם עבד כל כך טוב שאחד מכוכבי "טרון: המורשת" הוא ממוחשב לגמרי. וזה עוד לפני שאנחנו מדברים על כך שהאחים ווינקלווס ב"הרשת החברתית" נוצרו באמצעות השתלת פנים של השחקן ארני האמר על שני גופים שונים.
גם מריה קארי עשתה את זה:
במובן הזה, טופאק שחוזר מהמתים כדי להופיע לא שונה מאוד, וגם הופעות חיות של הולוגרמות הן לא עסק חדש - מריה קארי עשתה זאת כבר בשנה שעברה. אבל ההבדל הוא שטופאק מת. הוא לא סתם הפך לדיגיטלי, הוא קם לתחייה. בקצב הזה, עוד נראה אותו מוציא אלבום ויוצא לסיבוב הופעות, ולאחר מכן זוכה לתוכנית ריאליטי על חייו לאחר המוות. ואם אתם חושבים שזה מגוחך, כנראה שלא ראיתם תוכניות ריאליטי בזמן האחרון.
למעשה, עם קצת זמן וכסף וכמובן אישור של בעלי הזכויות, אין שום מניעה להקים את הביטלס מחדש על בסיס הולוגרמות ולהוציא אותם לסיבוב ההופעות המצליח ביותר אי פעם. מי יודע, אולי זו תהיה הדרך להביא אותם סוף סוף לישראל. למה להרחיק בעצם? מאות אלפים גדלו על מורשת זוהר ארגוב ומעולם לא ראו אותו על הבמה, לא בימיו היפים ולא בימיו הרעים. אם כבר הולוגרמה לזמר גדול שמת, למה לא ארגוב, שכבר נעשה שימוש בדמותו בקליפ שיצר שלומי סרנגה? ארגוב, גם אחרי מותו, סוגר ארבע קיסריות בלי להתאמץ, אפילו מבלי להיות קיים.
סנופ דוג, ד"ר דרה, טופאק ועוד הופעות מקואצ'לה
מי באמת עשה טלוויזיה פוליטית בישראל/ עינב שיף
יש לא מעט מגלומניה ב"הותר לפרסום", ספרו האוטוביוגרפי של ניסים משעל. אמנם, יש בו מעט מאוד מהביוגרפי האישי והוא מובא בעיקר דרך ראיונות וסיפורים של משעל עם מושאי סיקורו - מנהיגי ישראל מאמצע שנות ה-70 ועד היום. עם חלקם, האינטראקציה הטלוויזיונית של משעל היתה לא פחות ממדהימה והיא שנותנת גם לחשיבות שמשעל מייחס לעצמו איזשהו תוקף - עיתונאי שטח שהיה בזמן הנכון ובמקום הנכון אך עבד קשה ודרך הרגליים כדי להביא סיפורים חזקים ומשמעותיים. רק כדי להיזכר במשדרים טלוויזיונים יוצאי דופן כמו הראיון עם אהוד ברק מיד אחרי פרסום תחקיר פרשת צאלים ב' (ראיון הלבן בעיניים, כפי שהוא מכונה) והעימות הפנטסטי בין בנימין נתניהו לאיציק מרדכי לקראת בחירות 99': משעל היה שם בזכות ולמי שמתעניין בפוליטיקה, טלוויזיה, עיתונות והקשר הבעייתי אך ההכרחי בין שלושתם, ימצא ב"הותר לפרסום" לא מעט חומר.
החשיבות של הספר, בעיקר בתמלילי הראיונות, מתעלה על עילגות יחסית בה משעל מביא חלק מהסיפורים וכן בהיעדר עוד פרטים מאחורי הקלעים מעבר לפיקנטריה של חדרי איפור. כמו כן, נראה שמשעל הגזים קצת בעניין חשיפת המקורות, לא רק שלו אלא של אחרים (למשל, הוא טוען שם שאריק שרון היה מדליף באופן קבוע לעיתונאי "ידיעות אחרונות", שמעון שיפר), אבל זהו באמת חלק קטן וזעיר.
בעיקר מעניין לעמוד על טכניקת הראיונות של משעל, טכניקה שמשלבת את המיאוס שיש מהסגנון של אנשים כמו רון קופמן עם קצת יותר אינטואיציות ורצון לשמוע כותרות ולא את עצמך. גם משעל, כמו דנה וייס למשל, לא נותן לרוב להשלים משפט, אבל כשהוא שומע אחד חשוב - הוא יודע לשתוק ולשאול שאלת המשך נכונה.
"הותר לפרסום" הוא לא חומר לפרס פוליצר ולא טלטלה בעולם התקשורת - הוא רק תזכורת לכמה דברים בסיסייים: עבודה עיתונאית נעשית בשטח וחדשות יוצאות מראיונות ושיחות עם אנשים משפיעים. גם אם היו כאלפיים דרכים חכמות יותר להביא אמיתות אלה בצורת ספר, עדיף איתו מאשר בלעדיו.
הותר לפרסום / ניסים משעל, הוצאת ידיעות אחרונות, 355 עמודים
מי עוד הייתם רוצים ש"יקום לתחייה" בהולוגרמה? ספרו לנו בפייסבוק