ברברה סטרייסנד, הנערה היתומה מאב שעזבה בית דתי בברוקלין בגיל 16 הדהימה את העולם ברצף חד פעמי של הצלחות: על הופעתה הראשונה בתיאטרון היא קיבלה מועמדות לטוני, על התקליט הראשון שהוציאה היא קיבלה גראמי, על הספיישל הראשון שלה בטלוויזיה היא קיבלה אמי ועל הופעתה הראשונה בקולנוע ("מצחיקונת", 1968) היא קיבלה את האוסקר. עוד אוסקר היא קיבלה על השיר הראשון שכתבה ("Evergreen", ב-1976), והיתה לאישה הראשונה שזכתה בקטגורית ההלחנה.
לאורך תקופה שהשתרעה על פני חמישה עשורים, מסוף שנות השישים ועד היום, ברברה סטרייסנד השתתפה בשמונה עשר סרטים "הוליוודיים". יש לה קרדיטים כשחקנית ראשית, מפיקה, בימאית, תסריטאית, מלחינה, מעצבת, ואפילו מלבישה. למעשה קדם לה רק צ'רלי צ'פלין בהשגת מידה כזו של שליטה בכל היבטי היצירה הקולנועית.
כל זה נוסף, איך לא, על היותה הזמרת המצליחה ביותר בהיסטוריה של המוזיקה הפופולרית. רק אלביס מכר יותר תקליטי זהב ממנה, אבל הוא בדרך כלל חשוד כמת, בעוד סטרייסנד, שתהיה בת 70 ב-24 באפריל, ממשיכה להנפיק תקליט לשנה.
כשסטרייסנד הגיעה להוליווד, היא הביאה שתי תכונות יוצאות דופן מראה מהפכני וקול נדיר. לא מופרך להניח שללא התכונה השנייה לא היתה נחשבת הראשונה למהפכנית, פשוט משום שלא היתה לה ההזדמנות להיראות, אבל אין זה גורע מההשפעה העצומה שהיתה למראה החיצוני המבלבל של ברברה סטרייסנד על התרחבות מושגי היופי בעשורים האחרונים. נחמן אינגבר הישראלי, העניק פעם לבלבול הזה הגדרה מעורפלת, שהיא המדויקת ביותר בה נתקלתי: "ברברה סטרייסנד היא ביטוי מושלם לכיעור, שהוא יופי, יופי הנראה ככיעור". המסתורין שבמראה חיצוני מצודד והשפעתו, היווה סוגיה מרכזית בעלילות הסרטים של סטרייסנד ובאיקונוגרפיה שלה ככוכבת. זו אובססיה, שסטרייסנד חלקה עם הקהל.
בשנות השבעים סטרייסנד ניצבה בבדידות מזהרת, בפסגה הצרה של עולם הקולנוע האמריקאי, הכוכבת אישה היחידה שסרטים שלה הופיעו באופן קבוע ברשימת עשרת הסרטים הרווחיים של השנה. מעמדה של סטרייסנד כ"סופרסטאר" בעולם הבידור האמריקאי, אפשר לה לחתור לשליטה מקסימלית בעבודתה ובדימוי שלה, כמו גם להתעקש על יצירה בעלת משמעות אמנותית וחברתית. סטרייסנד ניצלה את הכוח שסיפקה לה הכוכבות ולקחה שליטה על סרטיה, תחילה כמפיקה ובהמשך כבימאית, בעידן שבו הזדמנויות לנשים בימאיות בהוליווד לא היו קיימות למעשה. היא לא האישה הראשונה שביימה סרט בהוליווד. היא גם לא הראשונה לנצל את כוחה ככוכבת כדי לשלוט בסרטיה, אבל לאורך כל השנים, אף אישה לא הגיעה להישג שלה - בימוי סרטים עתירי תקציב ומצליחים, במרכז העשייה ההוליוודית.
סיפור ההפקה של "ינטל" (לא באמת סרטה הראשון כבימאית, אבל זה כבר נושא למאמר אחר), התחיל כבר בעת שסטרייסנד התכוננה לצילומי סרט הקולנוע הראשון שלה, "מצחיקונת"' ב- 1968 והסתיים רק בנובמבר 1983, כמעט חמש עשרה שנה מאוחר יותר.
סטרייסנד בת העשרים וחמש קיבלה לקריאה את הסיפור הקצר של בשביס זינגר והחליטה שזה יהיה סרטה הבא. הודעה רשמית על ההפקה הצפויה של הסרט פורסמה כבר ב- 1971 אולם הפקת הסרט באותה עת לא הסתייעה. איוואן פאסר הבימאי המיועד, סבר שסטרייסנד, בגיל עשרים ושמונה, מבוגרת מכדי לגלם נערה בגיל העשרה ולכן עזב את ההפקה. הסיפור הפך לאנקדוטה מוצלחת לאחר שסטרייסנד ביימה את עצמה בהצלחה כינטל בגיל ארבעים.
סטרייסנד היתה בת קרוב לחמישים כש"נסיך הגאות והשפל" (1991) יצא לאקרנים. כש"שתי פנים למראה" הוקרן לראשונה (1996) , סטרייסנד היתה בת חמישים ושלוש. הסיבה שסטרייסנד, בגילה המופלג (במונחי התעשייה הגברית), לוהקה בתפקידים הללו, היתה אחת - היא היתה גם המפיקה והבימאית שלהם.
"הקהל" הצורך ובעיקר מאמץ את סרטיה איננו ישות הומוגנית אלא בעיקר קואליציה של "שונים": הומוסקסואלים ונשים. עובדה זו הופכת את סוגיית ההתקבלות שלה בזרם המרכזי של עולם הבידור בארצות הברית למורכבת במיוחד. הקשר בין מעריצים הומוסקסואלים לברברה סטרייסנד ככוכבת אינו מסתכם בדומיננטיות שלהם בתוך בקהל המעריצים שלה. היא עצמה הפכה, כמו ג'ודי גרלנד לפניה, לאייקון הומוסקסואלי ולאלמנט מגדיר זהות.
כשג'יי קיי רולינגס, מחברת סדרת הספרים המצליחה "הארי פוטר", "הוציאה מהארון" את דמבלדור, מנהל בית הספר לקוסמים בו לומד גיבור הסדרה, האיור שבחר המגזין "טיימס" להוסיף למאמר שעסק באירוע התקשורתי, מתאר את הארי פוטר תופס את דמבלדור "על חם" עם תקליט של סטרייסנד ביד.
ברברה סטרייסנד הצליחה לשלב בנרטיב שלה, כבר בסרטה הראשון, החצנה והסתרה של השונות שלה. האנדרוגיניות היא אחד האלמנטים הבולטים ביותר בנרטיב של סטרייסנד, לא רק בשל מאפיינים התנהגותיים או בחירה לגלם דמויות עם תכונות גבריות, אלא קודם כל בדימוי החיצוני של סטרייסנד עצמה.
העובדה שסטרייסנד מקפידה להצטלם רק מצדן השמאלי של פניה היא מן הידועות (ומספיק דפדוף מהיר בעטיפות התקליטים שלה, בסרטיה, או בכל ראיון שהיא העניקה לתקשורת אי פעם כדי להיווכח בכך). זהו הצד "הנשי" של פניה. הצד הימני, "הגברי" של סטרייסנד, בו אפה נראה מעט ארוך יותר, מופיע באופן עקבי רק בסרטים "ינטל" ו"שתי פנים למראה" (במכוון כמובן). פניה של סטרייסנד אינן סימטריות ומזוויות שונות היא נראית מעט אחרת.
משמעות החלוקה הזו בין שני הצדדים של פניה, שנעשתה ונשמרת עד היום בקפידה בידי סטרייסנד עצמה, היא שיש בהופעתה ככוכבת קולנוע צד אנדרוגיני בוטה ובלתי ניתן להכחשה. אף שבכל הופעותיה הפומביות היא לבושה ומצולמת באופן שהוא אולטרה נשי: ציפורנים ארוכות, מחשופים גדולים, חיבה לצבעים ורוד ואדום בורגונדי, רגלים ארוכות, קול רך וצילום מצד שמאל, ההצגה הזו של צדה הנשי היא תוצאה של בחירה. הצד הימני, הגברי, של פניה קיים, גם כשהמצלמה לא חושפת אותו. בהיבט זה, השאיפה לטשטוש מוחלט של הגברי והנשי בנרטיב הגלוי של הכוכבת, הכוכבות של סטרייסנד היא אירוע חד פעמי בקולנוע האמריקאי.
כבר בסרטה הראשון בו היתה צריכה לגלם נערה צעירה וחסרת ניסיון מיני, סטרייסנד מפגינה מיניות מתפרצת ותשוקה גלויה, שלא יודעת גבולות. סטרייסנד היא זו שחושקת בבני זוגה, רודפת אחריהם, "צדה" אותם. האנדרוגיניות שהיא מבטאת, אפילו ב"ינטל" (שם היא מתחפשת לגבר ממש), לא מדחיקה את התשוקה אלא מבליטה אותה.
הגברים בסרטיה של סטרייסנד מגלמים פעם אחר פעם מושאי תשוקה כמעט נשיים ומוצגים כאובייקטים, בסיטואציות שהקולנוע האמריקאי שומר בדרך כלל לנשים: סטרייסנד שוכבת עם רוברט רדפורד כשהוא שיכור ולא מודע למעשיו (ב"כך היינו"), מאפרת את פניו של כריס כריסטופרסון לאחר שהיא מסירה את חגורתה כדי לתנות עמו אהבים כשהיא מעליו (ב"כוכב נולד"), מבטיחה לריאן אוניל שהיא עדיין מכבדת אותו לאחר שהם קיימו יחסי מין (ב"The - Main Event") ורוכבת על גבו של רוברט דה נירו כדי לשחרר את המעצורים שמונעים ממנו לספק את אשתו (ב-"Meet the Fockers"). אפשר למצוא היפוכים כאלה בין התפקידים הקולנועיים של גברים ונשים כמעט בכל סרט בו סטרייסנד השתתפה.
סטרייסנד שהכריזה בתשובה לשאלון של ברנרד פיבו בתוכנית "Inside The Actors Studio" (ששודרה ב- 03/21/04), שאורגזמה היא הקול האהוב עליה ביותר, נמנעה לכל אורך הקריירה שלה מלהצטלם בעירום, אפילו חלקי. לא רק גופה של סטרייסנד, אלא גופן של נשים בכלל, לא נחשף באף אחד מסרטיה. הכוכבים שמולה הם שמרבים להופיע על המסך כשגופם חשוף. הלבוש של סטרייסנד מול העירום של מושאי התשוקה בסרטיה, הוא ביטוי של כוח ושליטה.
המרכיבים בנרטיב של סטרייסנד, שיש להם כוח משיכה מיוחד בקרב צופים הומוסקסואלים, לא הרחיקו מעריצות נשים אלא להיפך. האלמנט האנדרוגיני החזק של סטרייסנד נתפס כחלק בלתי נפרד מהכוח שלה להגדיר את עצמה כרצונה וחלק מהיותה "סופר אישה".
היות וסטרייסנד מזוהה באופן מיוחד עם נשיות אסרטיבית, שאפתנית, נרקיסיסטית, נאמנה לעצמה ומלאת ביטחון, הערצה אליה מופיעה לעיתים גם כאפיון של דמויות נשיות פיקטיביות, שאמורות לשדר מסרים דומים. פראני דרשר, שהפכה לכוכבת טלוויזיה בעקבות הצלחת תכניתה תכניתה "The Nanny" (ששודרה בין 1993-1999), סיטקום שמשלב בין עלילת "צלילי המוזיקה" לדמות עסיסית של יהודייה מהברונקס, השתמשה בהערצתה הפנאטית של הדמות לסטרייסנד כגאג קבוע. באחת האפיזודות המצליחות של התוכנית
("The Passed-Over Story") התנהל בין המטפלת הלא שגרתית ואב המשפחה הדיאלוג הבא:
Max: If Barbra Streisand and your mother were drowning, who would you save?
Fran: Well, I'd save my mother. Barbra can walk on water.
בסדרה "סקס והעיר הגדולה", קארי בראדשו, הדמות הראשית אותה מגלמת שרה ג'סיקה פרקר, מרגישה שהיא "קייטי" (הדמות אותה מגלמת סטרייסנד ב"כך היינו") במערכת היחסים שלה עם אהובה הבלתי מושג בסדרה, "ביג". ההזדהות שלה עם סטרייסנד מסייעת לה להתמודד עם סיטואציה קשה של אהבה נכזבת (האיש שהיא אוהבת בחר להינשא למישהי אחרת), משום שאם היא "קייטי", היא מרתקת/עמוקה/מסובכת/חזקה מכדי לשמר את מערכת היחסים. היא סובייקט, בניגוד לאשתו הצעירה והיפה של אהובה, שנראית בעיני גיבורות הסדרה כאובייקט.
בפרק "Ex and the City" אף מופיעה מחווה מפורשת לסצנת הסיום של "כך היינו", כשקארי פוגשת את ביג ליד מלון הפלאזה (אתר שמקבל כאן ממד מיתולוגי ושימש כרקע לפגישתם האחרונה של קייטי והאבל בסרט), מלטפת את שיערו באותו האופן בו סטרייסנד ליטפה את שיערו של רדפורד בסצנה המקבילה, ואומרת:
Your girl is lovely, Hubbell
ביג לא מבין כמובן למה קרי מתכוונת ומי זה האבל, משום שכמו שקארי עונה לו - הוא מעולם לא הבין.