פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      "בלוז לחופש הגדול": 25 שנה לצאת הסרט והוא רלוונטי כפי שהיה

      המעגל המלחמתי הבלתי פוסק, הטאבו השכול וקדושת הגיוס - בחצי היובל שחלף מאז "בלוז לחופש הגדול", המציאות הישראלית שמתוארת בו עכשווית לחלוטין. מיוחד ליום הזיכרון

      "הזמן: יוני 1970. המקום: תל אביב".

      במשפט זה מתחיל "בלוז לחופש הגדול", סרטו של רנן שור מ-1987, שבהתאם לכך היה כה נטוע בזמן ובמקום, עד שאפשר היה להאמין כי השנים לא ייטיבו עמו. למחשבה זו תרמה גם העובדה כי הדרמה על צעירים שעומדים בפני גיוס בתחילת שנות השבעים נעשתה בשלהי שנות השמונים - אחת התקופות האפלות בתולדות התעשייה הישראלית. למען האמת, מרבית היצירות הקולנועיות המקומיות שהופקו בה נראות כיום כמו קוריוזים.

      אך זה לא הדין במקרה של "בלוז לחופש הגדול": צפייה מחודשת בו, במלאת חצי יובל בדיוק לצאתו, מגלה כי הוא חזק ורלוונטי בדיוק כפי שהיה אז, אם לא יותר. למעשה, אפשר אפילו לומר כי ב-25 השנה שחלפו מאז הפצתו, לא נעשה כאן עוד סרט כמוהו. אין לו שכלול מודרני, וגם לא מקבילה.

      הסיבה הראשונה לכך היא האופי המובנה של הסרט: בימינו, יוצרים מקומיים העוסקים בסוגיות מלחמתיות, מלכתחילה לוקחים בחשבון את האטרקטיביות הבינלאומיות שתהיה לתוצאה הסופית. בהתאם לכך, לסיפור הישראלי נוסף איזשהו ממד אוניברסלי - תהיה גלובלית על האבסורדיות של המלחמה או על עיצוב הזיכרון שלה, שנוגעת לצופה בלונדון בדיוק כמו לזה בתל אביב.

      אופציה נוספת היא כמובן לשלב בסיפור גם את הצד הפלסטיני - כי הרי סתם דרמה על מלש"בים מתל אביב זה לא מספיק. תופעה זו אינה ייחודית לתעשייה הישראלית, אלא לכל אחת מחוץ להוליווד. בעשור האחרון עבר על עולם הקולנוע תהליך, שבסופו כמעט כל תוצר לא-אמריקאי הוא קו-פרודוקציה של כמה מדינות, והדומיננטיות המתעצמת של פסטיבלי קולנוע גלובליים הפכה אותם לקרש הקפיצה האפשרי היחיד לסרטים מרחבי העולם. כתוצאה מכך, כבר אין מקום ליצירות לאומיות נטו וחפות מקוסמופוליטיות מסוגן של "בלוז לחופש הגדול".

      אך בשנות השמונים, המצב לא היה כך, ובטח שלא בתעשייה הישראלית - כיום מועמדות לאוסקר והשתתפות בפסטיבל קאן היא כבר דבר מובן מאליו, אך בזמנו אלו היו תקרות זכוכיות שאפילו לא חשבו לשבור. היו לכך מן הסתם השלכות רעות, אבל במובן מסוים גם כאלה טובות: כפי ש"בלוז לחופש הגדול" מעיד, אפשר למשל היה לנסח יצירות אישיות ואותנטיות לגמרי.

      האם מישהו יכול לתאר לעצמו כיום דרמה כחולה-לבנה על "המצב", שאין בה אלגוריות על פרחים באמצע שדה קרב או דיון בין הגיבור לשבוי הפלסטיני? יתרה מכך, האם אפשר בכלל לדמיין יצירה מקומית המתרחשת בשלב הלא אטרקטיבי לפני הגיוס, ולכן לא מושמע בה רעם תותח אחד? בוודאי שלא, שהרי סרטים בלי יריות אפשר לעשות גם בשוויץ, אז בשביל מה צריך אותנו. בגלל כל אלה, "בלוז לחופש הגדול" נותר ללא המשכיות, והיה ונשאר הסרט הישראלי המשמעותי ביותר בנושא.

      מובן שלא די בכך כדי לשמר את הרלוונטיות שלו. "בלוז לחופש הגדול" משכיל למלא את הוואקום שהוא עצמו הותיר מסיבה אחרת: גם אם הוא מסתכל על 1970 מפרספקטיבה של שנות השמונים, הדיאלוגים המדויקים שבו נשמעים כאילו היו יכולים להיאמר גם בימים הללו. אומרים כי השפה תמיד מעצבת תודעה, אבל נראה כי לפעמים זה לא נכון: חיתוך הדיבור, העגה וצורת הביטוי בכלל של הדמויות כאן שונה מזו של ימינו, אבל בכל הקשור למהות של דבריהן, שום דבר לא השתנה.

      שלוש נקודות בשיח של אותן דמויות רלוונטי במיוחד לימינו. הראשונה והמובנת מאליהן היא המעגל המלחמתי הנצחי שבו מצויה ישראל, וכתוצאה ממנו מצבם הקיומי של תלמידי התיכון שצופים כיום בסרט דומה לזה של הגימנזיסטים המתוארים בו. לאחר מותו של חברם יוסי צוויליך בתאונת אימונים, שלושה שבועות בלבד לאחר גיוסו ואפילו לפני שנערכה מסיבת הסיום של התיכון, אלה הולכים לבקר את אביו של אחד מהם וזה אומר להם: "אחרי מלחמת העולם השנייה היינו בטוחים, שבזה זה ייגמר. אבל אז באה מלחמת העצמאות, ואז מבצע סיני, ואז ששת הימים, ועכשיו ההתשה". הוא ובני שיחו עוד לא יודעים כי לאחר מכן תבוא גם מלחמת יום כיפור ומלחמת לבנון. בזמן הצילומים, השחקנים גם לא היו יכולים לדעת כי בהמשך תגיע גם אינתיפאדה, ובטח שלא היו מודעים לכך שהיא תלווה באינתיפאדה נוספת, ובמלחמת לבנון נוספת, ובשורה ארוכה של פיגועי טרור ושל אירועים מלחמתיים אחרים.

      צפייה מחודשת בסרטים אמריקאים או צרפתיים דומים מאותה תקופה, למשל, מגלה כי המלחמה שהם מתרחשים ברקע שלה מוצגת כאירוע נקודתי, ללא המשכיות הכרחית, ובסיכומו של דבר הם מביעים תקווה לעתיד טוב יותר. ב"בלוז לחופש הגדול", לעומת זאת, המלחמה אינה אלא חוליה בשרשרת. האב כאן יודע כי הוא הוריש לבניו את המלכוד שבו הוא עצמו היה לכוד, וכי סביר להניח כי ההתניה הזו תעבור עתה בירושה לנכדיו. בסרט לא נשמעות הבטחות פיוטיות מסוגן של אלה המדוקלמות בשירים כמו "חורף 73" - הצפייה בו לא חושפת נדרים שהופרו, מהסיבה הפשוטה שמלכתחילה לא הובטח בו דבר. מה שהיה הוא שיהיה, מה שחששנו שיקרה הוא מה שקרה. בהתאם לשמו, זוהי קינה לחופש שמעולם לא באמת זכינו בו.

      מתוך הסרט "בלוז לחופש הגדול" (יח"צ , יוסי צבקר)
      חופש שאף פעם לא הגיע. "בלוז לחופש הגדול" (צילום: יוסי צבקר)

      שתי הנקודות הרלוונטיות השונות נוגעות לשתי הדילמות הטורדות את הגיבורים. הראשונה שבהן היא השאלה אם קידוש השכול מתעלה על כל ערך אחר, ואם זהו טאבו שאין למתוח את הגבולות שלו בשום נסיבות. דיון זה מתלקח בשעה שנפילתו של צוויליך מעורר בחבריו את הרצון לשנות את התוכנית האמנותית במסיבת הסיום שלהם, ולבסס אותה על שירי מחאה אנטי-מלחמתיים - "טוב למות בעד ארצנו" ו"לא רוצים" שמם.

      עד הרגע האחרון עומדים הגיבורים בעיקשות על כוונתם להרים את הגרסה החתרנית הזו למסיבת הסיום, אבל ממש בישורת הסיום הם נשברים. זאת, לאור הגילוי כי בשורה הראשונה יישבו מולם הוריו השכולים של צוויליך, והטקסטים הלא-ממלכתיים עלולים לפגוע בהם. מי שמסבירה להם זאת ממרומי גילה היא המנהלת, בגילומה הסמכותי של עדנה פלידל, אבל גם הם עצמם מבינים כי זה קו שאסור לחצות, כי בישראל גם ילדים בני 17 מספיק בוגרים כדי להפנים את קדושתו של הטאבו.

      בחצי היובל שעבר מאז צילומי הסרט, הקדושה הזו לא נפגמה במאום: תלמידי תיכון אולי מרשים לעצמם להתפרע בהצגה על השואה, אבל לרגע לא יעזו לעשות זאת, למשל, בהקרנה של "בלוז לחופש הגדול". לפני המשחק הראשון בין צ'לסי וברצלונה, שהתקיים בערב יום השואה, עוד נשמעו קולות שביקשו, גם אם בינתיים ללא הצלחה, לאפשר שידורים של משחקים כאלה בימים שכאלה. לעומת זאת, לא היה ולו בעל טור או גולש אחד שהשמיע קריאה דומה לקראת משחק הגומלין בערב יום הזיכרון.

      מערכת הערכים הישראלית אולי השתנתה לחלוטין מאז ימי "בלוז לחופש הגדול", אבל דבר אחד נשאר דומה: הכבוד לשכול עדיין מבטל כל ערך אחר, כולל חופש הביטוי. חשוב מכך, אז כמו היום, ההכרה בך לא נולדת בכפייה מלמעלה, אלא מתוך הבנה קולקטיבית עמוקה, כך שזה לא דבר שיכול להשתנות כל כך מהר. בהתאם לזאת, סביר להניח כי גם בחגיגות החמישים ל"בלוז לחופש הגדול", אף מועמד לגיוס, עצמאי וחתרני ככל שיהיה, לא יעז להפגין חוסר ממלכתיות מול אב שכול.

      הנקודה הרלוונטית השלישית והאחרונה נוגעת להתלבטות של שניים מן הגיבורים באשר לעתידם הצבאי: מוסי (יואב צפיר), עמוד התווך של החבורה, שוקל לוותר על האפשרות להתגייס לקרבי כדי לקבל את ההזמנה להיות חלק מלהקה צבאית; אר'לה (דור צוויגנבוים), האנרכיסט והפציפיסט שבה, מכריז ממש עד ערב הגיוס כי יסרב ללכת ללשכה ויעדיף לשבת בכלא.

      בסיכומו של דבר, גם במקרה זה הגיבורים נשברים - מוסי הולך לקרבי, דבר שיעלה לו בהמשך בחייו, וארל'ה, זה שהסביר במשך כל הסרט מדוע השלום יבוא רק אם אנשים כמוהו יסרבו להתגייס, בכל זאת עולה על האוטובוס בדרך לטירונות. אף אחד מהם אינו מציג הסבר רציונלי או מפורט במיוחד למעשה, מעבר לעובדה שכך כל הסביבה שלהם נוהגת.

      עד לרגע זה, כל המהלכים בתסריט של דורון נשר היו מכוונים להוביל את מוסי ללהקה ואת אר'לה לכלא. אין בו שום תפנית עלילתית שאמורה לגרום להם למהפך פנימי, אך בוער בנפשם משהו שחזק יותר מכל חוק תסריטאי: כוח האינרציה הישראלית. בהתאם לכך, גם הם, הילדים התל אביבים המפונקים, היצירתיים ובעלי הנפש האמנותית והמחשבה העצמאית, עושים את מה שכולם עושים ואת מה שצריך לעשות. הם נכנעים, גם במקרה זה מתוך רצונם המלא ולא כתוצאה משום פעולת כפייה, בפני ערך קדושת הגיוס.

      מתוך הסרט "בלוז לחופש הגדול" (יח"צ , יוסי צבקר)
      האינרציה הישראלית תמיד מנצחת. "בלוז לחופש הגדול" (צילום: יוסי צבקר)

      אף שהשינויים בתנאי הלחימה כבר לא דורשים התגייסות אזרחית מלאה כפי שהיה בימי מלחמת ההתשה, הערך הזה נותר פה חזק כשהיה ב-25 השנה שחלפו מאז הסרט. כהוכחה לכך, אחד הנושאים המרכזיים על סדר היום הציבורי בישראל שלאחר החגים יהיה חוק טל והדרישה לגיוס חובה ולחלוקת נטל שווה בין כולם. התשובה לדילמה של שני הגיבורים היתה ונותרה כי אין סיבה שישראלי כלשהו ינהג אחרת מאשר אחיו, חברו או שכנו.

      אמנם, היתה תקופה בישראל שבה אחוזי ההשתמטות גדלו, בעיקר בקרב אמנים ואנשי רוח בפוטנציה מסוגם של מוסי וארל'ה. אך הנידוי הציבורי שהוטל לעתים על אלה הבהיר כי עדיף להם לשרת בצבא כמו כולם, מפני שמחיר אי ההתגייסות גדול מדי.

      את זה, גיבורי "בלוז לחופש הגדול" הבינו עוד ב-1970. אלה מהם שלא התגייסו עשו זאת מפני שמלכתחילה היו פטורים מכך - מרגו (שחר סגל), שוחרר מן החובה אך ורק כיוון שיש לו סכרת. הוא לא עשה שום דבר רע, ובכל זאת הוא לא היה מסוגל להישאר בישראל וברח לפריז, כי החריגות שבאי ההתגייסות היתה מבחינתו קשה מנשוא.

      החריגות הזו נותרה תופעה כמעט ייחודית לישראל בעולם המערבי: אחת הסיבות לכך שסרטים על מלחמת עירק הצליחו בציבור האמריקאי הרבה פחות מאלה שנעשו על מלחמת וייטנאם, היתה שבשנות השישים היה נהוג גיוס חובה בארצות הברית ולכן שותפות הגורל היתה קולקטיבית, ואילו כעת הצבא שם הפך לשכיר, מקצועי ומצומצם בהרבה ולפיכך ההתרחשויות בשדה הקרב נוגעות לאחוז קטן מן הקהל. כאן, לעומת זאת, הקולקטיביות נותרה בעינה בין מלחמת ההתשה למלחמת לבנון השנייה, למשל. לפיכך, בניגוד ל"צייד הצבאים" או ל"נולד בארבעה ביולי", לדוגמה, "בלוז לחופש הגדול", תקף כעת באותה מידה. קשה להאמין שמישהו יטרח בקרוב להפיק בישראל של ימינו סרט עלילתי על מלש"בים, אבל אם זה יקרה, קשה גם לתאר תוצאה אחרת מזו שכאן.

      בתחילת הסרט מתלונן יוסי צוויליך על כך שקביעת מסיבת הסיום למועד מאוחר מן הגיוס שלו יוביל לכך שהוא יפסיד אותה. "אז היית צריך להיוולד באוסטרליה", עונה לו בתגובה המנהלת, וזו עדיין התשובה המקובלת כאן לכל טרוניה מן הסוג הזה.

      אך לא נולדנו באוסטרליה, נולדנו בישראל, ודווקא הסרט שלא חתר לרגע לאוניברסליות ולעל-זמניות, הצליח לתאר במדויק את המשמעות התמידית של מקום הלידה הזה. הזמן: אפריל, 2012. המקום: תל אביב. 25 שנה עברו מאז השלמת צילומי "בלוז לחופש הגדול", וזה נראה כאילו רק עתה הגיע לאקרנים.