פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      "מציצים" בן 40: תור הזהב של הקולנוע הישראלי שהפך למשבר ענק

      "מציצים" שיצא לפני 40 שנה היה חלק מתור הזהב המדהים של שנת 1972, שנה שכמה שהיתה מצוינת, בישרה משבר עגום וארוך לקולנוע הישראלי, משבר שעלול לקרות גם היום

      נהוג לחשוב שהקולנוע הישראלי הגיע לשיא בשנים האחרונות, עם הנוכחות הקבועה בפסטיבלים הגדולים וכמובן באוסקר. אלו שחושבים כך, בוודאי לא זוכר את שנת 1972. בשנה הזאת, רגע לפני קץ האופוריה של ניצחון מלחמת ששת הימים והטראומה של מלחמת יום כיפור, נוצרה כאן כמות חסרת תקדים של קולנוע משמעותי, מגוון, חלק מהזמן גם מצליח קופתית. תור הזהב הראשון של הקולנוע המקומי, שמשתרע פחות או יותר בין "אלדורדו" של מנחם גולן ב- 1963 ל"הלהקה" של אבי נשר ב- 1978, הניב בשנת 1972 את היבול המוצלח ביותר שלו. היו שם להיטים עממיים ויצירות אמנות מורכבות, ייצוג הולם למזרח ולמערב, סרטי קאלט וסרטי פסטיבלים. כשנזכרים ב-1972, מבינים שההצלחה הנוכחית של הקולנוע המקומי לא צצה במקום ריק, והיא מהווה רק שלב נוסף סיפור רווי שיאים ומשברים של הקולנוע הישראלי.

      הסיבה לזיכרון הזה של 1972 נמצא בסרט אחד: "מציצים" של אורי זוהר, הנחשב על-ידי רבים לסרט הישראלי הטוב של כל הזמנים, שבימים אלו מציינים 40 שנה לצאתו. זוהר, כוכב בידור אהוד שטיפח במקביל קריירה של במאי קולנוע רציני, סיפר בסרט הזה סיפור שחומריו נראו כלקוחים הישר מהחיים האישיים שלו: חבורת גברים שמסרבים להתבגר, מבלים את ימיהם במרוץ חסר תכלית אחרי זיונים, ובין לבין גם מותחים ומשפילים זה את זה. מאחורי החזות המשעשעת של "מציצים", שהפכה אותו עם השנים לסרט פולחן אהוד, הסתיר זוהר חריש עמוק וקורע לב בתוך משבר קיומי שחווה, שהיה גם משבר קיומי של כל בני הדור שלו, אשר בניגוד לאבותיהם המייסדים והמגשימים לא מצאו הצליחו למצוא משמעות מהותית לחייהם.

      ב-1972, יצא למסכים סרט נוסף, שלאורך השנים התחרה עם "מציצים" על תואר "הסרט הישראלי הטוב של כל הזמנים", לפחות במשאלי המבקרים. קראו לו "לאן נעלם דניאל וקס?", והקשר בינו לבין "מציצים" היה רב מהצפוי: הבמאי של "וקס" אברהם הפנר היה חבר של אורי זוהר מלהקת הנח"ל האגדית, שכמוהו בחר לעסוק בכנות ובכישרון במשבר הקיומי של דורם. בשני הסרטים גם הופיעו שחקנים לא מקצועיים לרוב, במטרה להימנע ממלאכותיות תיאטרלית. ב"לאן נעלם דניאל וקס?" סיפר הפנר סיפור צנוע על שני חברים לכיתה לשעבר, שיוצאים לחפש ברחבי הארץ את מי שהיה הכוכב של המחזור שלהם, אך מסיימים את המסע בשברון לב. בניגוד ל"מציצים" שהתפתח לקאלט עממי, "לאן נעלם דניאל וקס?" שמר על האופי שלו כסרט לקהל מצומצם, אך הוא קודם במשך השנים על-ידי קומץ עיתונאים אוהדים וסטודנטים לקולנוע, ולאט לאט נצרב בתודעה הקולקטיבית.

      הדבר שאפיין יותר מכל את שנות תור הזהב הראשון של הקולנוע הישראלי הוא המתח בין הקולנוע המסחרי, שנהנה מסיוע נדיב ממשרד התעשייה והמסחר בצורה של החזרי מס, לבין הקולנוע האמנותי, שהופק באמצעים דלים מאוד ולא זכה עד שלב מאוחר יותר לסיוע ממשלתי. הקהל נהר ברובו לקומדיות והמלודרמות המסחריות, "סרטי בורקס", בעוד שיצירות שאפתניות יותר התקשו למצוא קהל. הדבר היה גלוי במיוחד ב-1972. הלהיטים של השנה היו "נורית", המלודרמה של ג'ורג' עובדיה בכיכובם של יונה אליאן וששי קשת, ו"סלומוניקו", קומדיה עממית של פרדי שטיינהרדט, בכיכובו של ראובן בר-יותם.

      סביב "נורית" התפתחה באותה שנה מלחמת תרבות של ממש, שהביאה חלק מהמבקרים (האשכנזים) לגילויי התנשאות גזענית מובהקים אל מול הסגנון "הערבי" של הסרט. "מזלי גרם לכך, שהסרט הראשון שראיתי בשובי מסיור בפסטיבלים בחו"ל היה 'נורית'", כתב המבקר דאז של עיתון הארץ יוסף שריק, "אילו חזרתי מביקור בכווית, בעירק, בסעודיה או בתימן, הייתי חש עצמי בבית", המבקר של מעריב שלמה שמגר הפיל את ההאשמה על "הדמוקרטיה במדינת ישראל, שעדיין לא חקקה חוק נגד סרטים כאלה והשפעתם על הרמה התרבותית של המוני בית ישראל". מה שלא יהיה, "נורית" הביא לבתי הקולנוע כ- 800,000 צופים.

      מצד שני, גורלם של הסרטים שכן מצאו חן בעיני המבקרים המכובדים, היה עגמומי למדי בבתי הקולנוע. לדוגמה, שמותיהם המחזאים חנוך לוין ונסים אלוני, שכיכבו באותן שנים על במות התיאטרון, לא הצליחו לשכנע את הקהל הרחב לתת צ'אנס לסרטים שכתבו. "פלוך" של לוין בבימויו של דן וולמן ו"הגלולה" של אלוני בבימויו של דוד פרלוב היו אמנם פנינים אמנותיות מקוריות מאוד, שגרמו למביני עניין להתמוגג, אך את הקהל הרחב הם לא ממש עניינו, ורק כמה אלפי צופים הגיעו לצפות בהם.

      מי שכן הצליח לגשר בהצלחה מפתיעה בין טעם הקהל לטעם המבקרים היה משה מזרחי, יליד אלכסנדריה צעיר שרכש את השכלתו הקולנועית על סטים של סרטים בצרפת. ב-1972 חזר מזרחי לישראל עם תסריט תקופתי, שעסק בסיפור אהבה בין אישה צעירה לילד בסמטאות ירושלים. התסריט עורר את התלהבותו של מנחם גולן, שהתגייס להפיק את הסרט ואף העניק לו את שמו: "אני אוהב אותך, רוזה". הסרט הצליח ליצור תרכובת נדירה בין רגישות אמנותית לסיפור טוב ונגיש, שהביאה לו הכרה מקיר לקיר בארץ וגם הצלחה גדולה בחו"ל. הסרט התקבל לתחרות הרשמית של פסטיבל קאן, וגם קיבל מועמדות לאוסקר האמריקאי בקטגוריית "הסרט הזר הטוב ביותר". אגב, מזרחי הצליח לקבל מועמדות נוספת לאוסקר גם שנה אחרי זה עם "הבית ברחוב שלוש", ולבסוף גם לקטוף את הפסלון הנכסף עבור ההפקה הצרפתית "כל החיים לפניו" ב- 1978.

      אושיק לוי עם "בת הים והמלך" מתוך "אני אוהב אותך, רוזה":

      אם חשבנו לאורך השנים שאנחנו מכירים את כל רפרטואר 1972, פתאום צץ לו משום מקום סרט קאלט בלתי צפוי כמו "הטרמפיסט", סרט רע אמנם אבל באופן ייחודי מאוד, שעושה בשנה האחרונה חיל בהקרנות חצות לוהטות בסינמטק תל אביב. מצד שני, בתוך הפריחה הכוללת, היה אפשר כבר להבחין בתחילת הסוף של תור הזהב הזהב ותחילת המשבר הגדול של סוף שנות השבעים, שכמעט חיסל את הקולנוע הישראלי.

      אורי זוהר עזב כאמור את הקולנוע לטובת הישיבה. המכות שג'ורג' עובדיה ספג מהביקורת השפיעו בהדרגה גם על דעת הקהל, והפכו את הקולנוע שלו למוקצה, עד שבתחילת שנות השמונים מצא את עצמו מנוטרל מעשייה. יוצרי הקולנוע האמנותי, שלא ידעו לתקשר עם הקהל הרחב, החליפו בהדרגה את אנשי הקולנוע המסחרי בעמדות מפתח בתעשיית הקולנוע הישראלי, כאשר הקימו בסוף שנות השבעים את "הקרן לעידוד קולנוע ישראלי איכותי".

      אורי זוהר בוחר את הסצנה האהובה עליו מתוך "גנבי האופניים" (יח"צ , באדיבות בית הספר סם שפיגל)
      מצא גאולה הרחק מהקולנוע. אורי זוהר (צילום מסך)

      בהדרגה, הפך רוב הקולנוע הישראלי להיות מנוכר ולא קומוניקטיבי בנושאיו וסיפוריו, ואיבד את הקשר עם הקהל הרחב. יותר משלושים שנה עברו, עד שהקולנוע הישראלי הצליח להתקרב שוב לשיא של 1972, וליצור פעם נוספת איזון בין האמנותי למסחרי עם סרטים דוגמת "חתונה מאוחרת", "סוף העולם שמאלה", "ביקור התזמורת" ועוד. השאלה היא האם גם מאחורי השיאים של השנים האחרונות, עם הצלחה קופתית וביקורתית בארץ ובחו"ל, אפשר כבר לראות סימנים ראשונים למשבר הבא: חוסר ההצלחה של סרטים עלילתיים בעת האחרונה, להוציא את "הערת שוליים" מעיד שאולי המשבר כבר כאן, וניתן לקוות שלא נצטרך כל כך הרבה זמן כדי להתאושש ממנו.

      "מציצים" - האם הוא מיתולוגי עבורכם? ספרו לנו בפייסבוק