כך הביכו את עצמם נתניהו, ברק והרמטכ"ל בשידור: חמש הערות על הטלוויזיה

מנהיגי המדינה הובכו במשדר "שרים עצמאות", יצפאן הצחיק בספיישל שלו והסרט על אסון הסלוקי היה מטלטל. חמש הערות על הטלוויזיה של השבוע

ארנון מוסקוביץ'

חיילים מצטיינים? למי באמת נועד השידור "שרים עצמאות"

דיס איז The Voice. פרס, קליינשטיין, נתניהו ואבי קושניר (צילום: יח"צ)

משכן בית הנשיא. מאה ועשרים חיילים ישובים בחלק האחורי של הבמה, ידיהם צמודות לברכיהם, פניהם קפואות. הם ממתינים לקבל אות הוקרה על הצטיינותם במסגרת תפקידיהם השונים בצה"ל. בקהל, כל המי ומי העייפים של הפוליטיקה הישראלית ורעיותיהם ועוד שורות על גבי שורות של המערכת הצבאית בעבר ובהווה. ובמרכז הבמה: נשיא המדינה, ראש הממשלה, שר הביטחון, הרמטכ"ל ואבי קושניר היושבים במעגל ועושים אחד לשני מסאז' תראפי לאגו. זו היתה מהות הטקס, לא החיילים המצטיינים. הם, רק בסופן של שעתיים זזים וקמים מכיסאותיהם ונראים לא רק כחיילי בדיל מהודרים. רק אז הנשיא פרס חילק להם תעודות וסיכות הצטיינות, ואם על כל זאת עוד דווקא הקטע הזה - שהוא לכאורה סיבת הטקס, נקטע ברובו המכריע לטובת מקבצי פרסומות ארוכים.

טוב לדעת (תוכן מקודם)

איסטנבול פתוחה - מרחק שעה מפתרון טבעי וקבוע להתקרחות נשית

חברת איילת גייר
לכתבה המלאה

ואז הגיעה רוני דלומי:

לפחות היה קטע משעשע אחד ממש, שהתברר גם כקלף המנצח של השידור. נשיא המדינה, לאחריו ראש הממשלה, אז שר הביטחון ולבסוף הרמטכ"ל, ישובים במעגל כבגן חמוטל, שרו כל אחד שיר שבחרו מראש, בליווי של זמר כלשהו. רמי קליינשטיין ליווה את רה"מ שהתקשה לשיר את "עוד לא תמו כל פלאייך", את שר הביטחון דרבנה לשיר אסתר רדה בשיר של לאה גולדברג "האמנם", ובני גנץ שלווה ע"י החיילת רוני דלומי ניסה מאוד לשיר את "אנחנו לא צריכים". כן צריכים היינו לעומת זאת, לקבור את עצמנו מכמה שזה היה מביך. יצא לכם לראות את אובמה מנגן בסקסופון בבית הלבן? אז לא כזה. בזכות המחזה הזה, שידור הטקס - על אף מה שנאמר - היה שווה כל רגע ורגע.

הטירוף של יצפאן ניצח את יום העצמאות

הטירוף עדיין עובד. אלי יצפאן (צילום מסך)

בספיישל יום העצמאות של אלי יצפאן (חמישי, רשת), ניסה הבדרן להתמודד בדרכו היצפאנית עם ענייניים לאומיים ואחרים של ישראל, תוך שהוא פוצח בהשתוללות השטותניקית הקלאסית האופיינית לו ותוקף אספקטים שונים של איום הגרעין האירני. בין ההזיות הרבות שם, נדבק יצפאן אל שר הביטחון אהוד ברק ליום שגרתי, ואמנם לא מוציא ממנו חדשות מרעישות, אבל כן מסתחבק אתו ולועג לאליטיזם וליוקרה אליהם משויך ברק בעיני רבים.

למרות שיצפאן שותל הבלחות מילוליות קורעות משלו בכל הקטעים, ישנן סיטואציות דוקומנטריות שאינן מצחיקות ונראות יותר ככתבת מגזין - למשל הסיור בדימונה - ומרופפות את הבילד-אפ והקצב של התכנית. יצפאן גם לעתים שובר מהתמה של הפרק – אייטם בשגרירות פולין או התמקחות שלו על מחירה של וילה בדימונה. אלה אמנם מסיטים מהעניין ונמצאים שם בעיקר מסיבה מעורפלת, אך לפחות גם סצנות תלושות אלה מרגישות אותנטיות לאופיו ולסגנון ההומור התזזיתי שלו - זה שאינו מרגיש חייב מאומה ללוגיקה והקשרים. אין חדש לא מבחינת הטירוף של יצפאן ובוודאי שלא מבחינת גילויים בנושא האיום האירני, אבל למי שאוהב את טרפת יצפאן מובטחת כאן מנה יפה של צחוק.

העיניים העצובות והקולות המרעידים של וואדי סלוקי

14 שנים לאחר שהאש שבתה את החיילים אושרי שוורץ, אורן זריף, ידג שמעון, רועי שוקרון ושומטו קסהון באסון בוואדי סלוקי בלבנון, חזר כתב "עובדה" עומרי אסנהיים - מי שהיה אחד מחיילי החילוץ שפעלו אז להציל את מי שעוד יכלו בשריפה – לדקות האימה. קולו של אסנהיים – אדם שאמר בעבר שלעולם לא נפגשים עם מחולצים – הביא את עצמו אל ליבו המריר של הזיכרון של הטרגדיה המחרידה. אסנהיים הביא חומרי וידאו מגורענים משנות התשעים ותמונות של היחידה ברגעיה היפים, הוא הולך אל כמה ממשפחות הנספים, מראיין את אלה ששרדו את האסון ואת אלה שהיו מעורבים בניסיון לשככו. הרגעים בהם מוליך אסנהיים את הצופה זרועים בדרמה ובמתח של רגעי האירוע, ברגש, בכנות ,בשברון הלב ובחמלה שהתווספו לממדיו לאחר ששכך.

"סלוקי" מייצג את הזוועה בכבוד הראוי, האישי, האמיץ והכנה ביותר דרך ביצוע טכני מקצועי של סרט, בעזרת קולו השקול של אסנהיים המלווה כקריין ודרך ענוותו כמראיין. אבל שני אלמנטים שלכאורה הם חלק בלתי נפרד מסרטים אודות חללים – עיניהם של המרואיינים הקשורים לנופלים והקלטות מכשירי הקשר - הם במקרה זה לב ליבו של הרגש העצמתי ש"סלוקי" דלה מתוכו. אסנהיים לא מש מתצלום קרוב של פניהם של מרואייניו – דבר שתופס היטב את אישוניהם.

אישוניהם של ההורים השכולים, המפקדים והחברים ליחידה המתראיינים, מתרוצצים כאילו במקום, הלוך ושוב, בחיפוש מבולבל אחר מילים שלא באמת יש להם. אישונים הנראים כמעט מהופנטים - כאילו מאז האובדן הם מסתכלים על העולם מתחתיתה של באר ריקה. אם במוחם של אלה שפיתחו במלחמת העולם השנייה את מכשיר הקשר עברה המחשבה שהמצאה זו שלהם גם תהיה לעדות האחרונה של חייל - עדות עליה ייתלו הוריו כאילו היתה הוא עצמו ועדות שאותה יוסיפו בעתיד לסרטי טלוויזיה אודותיהם? כנראה שלא. אבל מילותיהן האחרונות במ"ק במהלך האירוע החריג הזה אז, הן הכוח יוצא הדופן של "סלוקי" היום.

"נפגשים בשישי", או כוחות הקסם של יענקל'ה מנדל

יענקל'ה מנדל - יו"ר איגוד אמני ישראל הוותיק, קיבל תוכנית אירוח ביום שישי בערב בערוץ 1, כי יענקל'ה מנדל רוצה ויענקל'ה מנדל מקבל. מצד אחד הערוץ הראשון שוב מתיימר לצאת מגניב ושוב נכשל. "נפגשים בשישי עם יענקל'ה מנדל" נשמע כמו שם לאסיפת שבת בקיבוץ משמר הכותנה? ככה זה גם נראה ונשמע. אגב, את נפגשים בשישי מפיקה חברת הפקות בבעלות בנו של מנדל והמגישה הנוספת, אירית דקל, מנוהלת אישית, על ידי בתו של מנדל. לצד שניהם מגיש שימי אטיאס אמן החושים המסתורי פינת קבועה. לא שמעתם מעולם על שימי? לא מכירים את אירית? גם אנחנו לא ולשאלה מהו אמן חושים אין באמת תשובה.

אמן החושים האמיתי. יענקל'ה מנדל (צילום: יח"צ)

באולפן, מקנח יענקל'ה תוכנית אורחים משמימה (עם חיים צינוביץ'. מדהים) בקידום המותג שהביא, שימי אטיאס, וזורק לו: "חוץ מזה שאתה תותח, אתה תהיה אתנו גם בשבוע הבא. אתה תהיה אתנו בכל שבוע". אז יענקל'ה מניף אבן משונה אל המצלמה: "זוהי אבן אמטיסט- ובעברית אחלמה. ממשפחת אבני החושן של הכוהן הגדול, משבט דן. שימו יד אל המסך ותנו לאור פנימי להעלות מתוככם". ואז ברגע אחד מלוא הסוד מתגלה והשיטה של מנדל לקבל את מבוקשו עומדת עירומה קבל עם ועדה: בעזרת אבנים בעלות כוחות סגוליות אותם הוא מניף כנגד פניהם, מהפנט הוא את קברניטי רשות השידור וגם את קהל הצופים בבית ומכפיף את כולם תחת רצונו. קוסם.

ה"טיטאניק" מתרוממת

הסדרה "טיטאניק" אולי לא מביאה לכם את דיקפריו כעלם חמודות המתרוצץ על הסיפון שטוף אהבה ושמש, אבל היא מביאה לכם דרמה קלישאתית הרבה פחות מזו שאפיינה את הסרט. מיני-סדרה זו בת ארבעה פרקים בסדרה נכתבה כקפסולת הזמן של השעות שנקפו עד לשקיעתה של האנייה העצומה. כל שעה עד שקיעתה הסופית במים עוקבת אחר אותם אירועים שהתרחשו בתוכה מנקודות מבט שונות. דבר שהופך את ההיכרות עם שלל הדמויות לרבת פנים ובאופן שהולך ומעמיק.

אף על פי שהמחשבה הראשונית לגבי סדרה העונה לשם טיטאניק היא "מה, עוד פעם?" התוצאה מפתיעה. מדובר בהפקה מרשימה שלא חסכה בפרטים הדרושים לריאליזם תקופתי, בצילום, אפקטים ויזואליים ועריכה מעוררי השראה, במשחק מפתיע, בבימוי חסר פשרות ובתסריט מורכב, נטול חורים, מעניין לרוב, אך שבעיקר מאתגר את הצופים.

עוד הערות על הטלוויזיה? ספרו לנו בפייסבוק

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/הלתנאי שימוש
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully