הגעת הרכבים של גוגל Street View לישראל לפני כחצי שנה סימנה אז את מה שעתיד היה להיות סופו של העידן הפרובינציאלי עבור הישראלים. לא רגישות ביטחונית או איומי צנזורה יעצרו בעד ישראל מלהפוך להיות ככל העמים ואכן, חמש שנים אחרי גם אנחנו, ממש כמו ברק אובמה, יכולים לחפש את הבית שלנו בתלת מימד. בלי להמעיט מחשיבות השירות ומהמגניבות הטמונה בעצם הרעיון שהוא מבטא, ההתלהבות שמאחורי השקת המוצר של גוגל בישראל לפני קצת יותר משבוע היתה כל כך צפויה שהיא כבר מאולצת. הרי אם חיכיתם וציפיתם בוודאי הקלדתם בהתלהבות את שם הרחוב שלכם במפה. ואז מה?
אחרי שהתפעלתם מהשירות החיוני שגוגל סטריט ויו מעניקה למשתמשיה, כמה זמן לקח לכם לעבור הלאה לשיטוט סתמי אחר בסמטאות הרשת? זאת אומרת, אחרי שאיתרתם את הרחוב שלכם, של החברים שלכם, אולי של המשפחה שלכם; אחרי ששיתפתם את התמונה של החתולה שלכם מציצה מהחלון בפייסבוק בשביל כמה לייקים; אחרי ששיתפתם את אותה תמונה בטוויטר לחברים היותר מגניבים שלכם, או באינסטגרם לחברים הכי מגניבים שלכם ואחרי שגם שם צברתם כמה לבבות; החתולה שלכם בסטריט וויו זה ה"אמא-תדליקי-טלוויזיה-אני-מדבר-בסלולרי-מאחורי-הכתב" החדש. ואחרי כל זה, מה?
כמה זמן עבר עד שהתחלתם לחפש תמונות בשביל הכיף שלכם? עד שנתקלתם באיש בלי יד, אחד בלי רגל, מספר שלא טושטש על אוטו כלשהו של איש כלשהו שאתם לא מכירים. ילד עם חולצה שכתוב עליה גוגל, אצבע משולשת למצלמה. מצחיק. ועכשיו מה? עכשיו תקבלו בפיד מקבץ תמונות כאלה של איש בלי יד או בלי רגל או אוטו או אצבע משולשת ותגללו למטה ותצחקו. מצחיק. עכשיו מה?
השיטוט הסתמי הזה ברחובות ערינו הוא גם ללא ספק בעל ערך מוסף, תיירותי-כלכלי בעיקר וכאמור, גוגל סטריט ויו הוא שירות לציבור לפני שהוא רשת חברתית, כי להתחרות בפייסבוק הוא לא יכול ולא רוצה. עם זאת, לא הייתם חייבים לחזות בראש העיר חיפה, יונה יהב, משפריץ מאושר מול התמונה של הכרמל במצגת באירוע ההשקה בשביל להבין שעבורו לא מדובר רק בתירוץ להקליט תשדיר שירות חדש לעיר. הסיורים הווירטואליים באתרי התיירות ובמוזיאונים, גם אם הם לא תמיד תחליף לחוויה האמיתית, הם דרך נהדרת לתכנן חופשה, להבין פחות או יותר את היעד ולחקור את העולם באופן כללי אם אתם סקרנים.
בכל זאת, משהו בסטטיות של גוגל סטריט וויו, אל מול הרשתות החברתיות המעודכנות על-השנייה, מטשטש את הנקודה שהייתה כל כך ברורה לפני חמש שנים. לפני שכבר יכולתם לדעת שאוסמה חוסל בשנייה שמישהו צייץ את זה בטוויטר שלו. בימינו לראות זה דבר אחד, אבל לראות בזמן אמת זה דבר אחר לגמרי.
הרי כשנכנסתם לבדוק את הבית שלכם בסטריט וויו, חיפשתם קודם כל את האנשים, את ההתרחשות שקרתה באותו הרגע, זו שנלכדה בלי כוונה בעדשה. הקירות והאבנים אולי יספרו לכם אם יש גישה לנכים או אם יהיה קל למצוא חניה, אבל האנשים המטושטשים שבתמונה הם אלה שבאמת מעניינים אתכם ויותר מהם, הסיפור שהם מספרים ביחד עם התמונה. סיפורים כאלה אתם יכולים למצוא ממש עכשיו בפייסבוק, או בטוויטר, או בכל רשת חברתית אחרת שהספיקה להיפתח, להימכר ולהיסגר בעת כתיבת שורות אלה. תחשבו מה קרה לאינטרנט בחמש השנים האחרונות שלא היה לנו פה סטריט וויו ותחשבו אם עדיין ראוי להתלהב מהשירות גם היום. ועכשיו מה?