"באטלשיפ" הוא תוצר אמריקאי המתפאר בגבורת הצי הלאומי ומנפנף לא פעם בדגל הפסים והכוכבים. לכן, אפשר היה לצפות כי בדומה ל"היום השלישי" בזמנו, יופץ בארצות הברית בארבעה ביולי, ורק אז יתגלגל לשאר העולם. אך האמת היא, שסרט הפעולה/מד"ב/אסונות זוכה כאן להפצה כבר בסוף השבוע הקרוב שבועיים לפני הקרנותיו הראשונות בארצות הברית. במדינות רבות ברחבי העולם, הוא אף הוצג בשלב מוקדם יותר של האביב.
הסיבה לכך היא התהפוכה במבנה השוק ההוליוודי: בעבר, הנתח העיקרי של ההכנסות הגיע מקופות ארצות הברית, ואלה שברחבי תבל היו בונוס. כיום, המצב הפוך לגמרי, ורוב הלהיטים תוצרת אמריקה מרוויחים את הונם בעיקר בשדות זרים. גם כיוון שהקהל בטריטוריות בסדר הגודל של סין ורוסיה פתוח יותר מאשר בעבר לקבל מוצרים הוליוודיים, וגם מפני שהם הרבה פחות ביקורתיים כלפיהם מאשר האמריקאים עצמם "ג'ון קרטר", למשל, היה כישלון ביקורתי וכלכלי חריף במולדתו, אך זכה דווקא לחיבוק חם מידי הצופים במזרח הרחוק.
כמיטב המסורת ההוליוודית, התמורות המסחריות גרידא הללו באות לידי ביטוי גם בתכני הסרטים, ואפשר לראות זאת ב"באטלשיפ". נוסף לאסטרטגיית ההפצה שלו, שני דברים מהותיים יותר בו מושפעים מן הצורך לרצות את אזרחי כל העולם.
ראשית כל, בדיוק כמו ב"הנוקמים" שיגיע למסכים בשבוע הבא הרעים בו הם חייזרים המחליטים לפלוש לכדור הארץ, ואנו עוקבים אחר קציני חיל-ים אנושיים המנסים לבלום אותם. כפי שהסביר לא מכבר גורם בהוליווד, הסיבה לכך שבשני הסרטים האיום מגיע מצדם של חוצנים דווקא הוא שבימינו, אסור כבר להעניק שיוך לדמויות הנבלים, פן תפגע בחלק מן הקהל שלך ותאבד בו.
בעבר הוליווד היתה יכולה להרשות לעצמה לפזר סטריאוטיפים אוריינטליים למיניהם כאוות נפשה, אבל כעת החגיגה הקסנופובית הזו נגמרה: תעמיד את הגיבורים שלך מול ארכי-נבל רוסי או סיני, ואתה עלול לפגוע בעצבים רגישים ולאבד את השוק שהיה אמור להפוך את המוצר שלך לרווחי. לעומת זאת, נכון לעכשיו במאדים עדיין אין רשתות בתי קולנוע בחסות הוליוודית, כך שגם אין מניעה להעמיד במרכזו של "באטלשיפ" חוצנים מנוולים. אמנם אין להם אופי ולא ברור מדוע בכלל פלשו דווקא עכשיו לכדור הארץ ומה הם רוצים ממנו ומן החיים בכלל, אבל חוסר העוקץ הזה לפחות מאפשר למפיקים ללכת בשלווה על הביצים בלי להרגיז אף אחד באולם.
נוסף לכך, כדי להתקרב עוד יותר לקהל הבינלאומי, הוליווד אמנם משמרת את הגיבורים האמריקאים והפטריוטיים, אך מצרפת להם שחקני חיזוק זרים. כאן, למשל, הקצינים של דוד סם משתפים פעולה עם חיל הים היפני, ואלו מגישים להם עזרה שלא תסולא בפז ולוקחים חלק אינטגרלי בהצלת העולם. אין לכך שום סיבה מובנית, ואין שום הצדקה או משמעות לעובדה שכמה מן הדמויות כאן הן אסייתיות. בדומה למועדון שרוכש כדורגלן סיני כדי למכור עוד חולצות, גם כאן המפיקים חשבו קודם כל על כל מה שמסביב.
אם כך, מתחילתו ועד סופו, "באטלשיפ" הוא תוצר של שיקולים מסחריים. ברור כי סרטי קיץ הוליוודיים תמיד היו כאלה במידה מסוימת, אבל כיוון שהיום הראיה הכלכלית רחבה בהרבה, גם הציניות של התוצאה הסופית חריפה יותר. כל זאת, בלי שנאמר עדיין המובן מאליו הסרט הזה הוא מלכתחילה עיבוד חופשי בלשון המעטה למשחק השולחן "צוללות", שנועד מן הסתם לפתות ילדים בצאתם מן האולם לרכוש אותו.
כלומר, לפנינו מוצר שנולד בחטא ומכאן והלאה המשיך להוסיף חטא על פשע. דבר זה מעורר נטייה לפסול אותו מיידית, אך בתום 140 הדקות שלו מתגלה כי בכל זאת יש בו כמה סגולות. הראשונה שבהן העיצוב המוצלח של הדמות הראשית אלכס (טיילור קיץ'), צעיר פוחז המתגייס לחיל הים בכפיית אחיו המוצלח בהרבה (אלכסנדר סקרסגרד), אך גם שם ממשיך להפגין לוזריות, ורק המלחמה בפלישת החייזרים מאפשרת לו לראשונה להתגלות כגיבור.
באופן מפתיע יחסית לסרט קיץ שכזה, "באטלשיפ" משקיע רבות בריבוד השכבות של דמות זו, כולל אקספוזיציה ארוכה במיוחד: ההיכרות שלנו איתה נמשכת במשך כארבעים דקות, ולפני שנשמע אפילו פיצוץ אחד. יחד עם המשחק עתיר הכריזמה, הדיוק והחום האנושי של קיץ', היא מתגבשת לכדי אישיות מעניינת ומעוררת הזדהות, מה שמאפשר לה לשאת את הסרט הכבד על כתפיה.
בצד קיץ', חגים גם כמה שחקני משנה שעושים עבודה טובה. אמנם טדנובו אסנו ניצב על תקן חיזוק יפני ותו לא, ליאם ניסן רק בא לדפוק כרטיס בתור המפקד וגם ההופעה של ריהאנה כאחת מן החיילות האמריקאיות מתגלה כלא יותר מגימיק, אבל כמה מחבריהם בכל זאת מצליחים למלא את הדמויות שלהם באיזשהו תוכן.
הדברים אמורים בעיקר לגבי ברוקלין דקר כפיזיותרפיסטית של חיל הים ומושא אהבתו של הגיבור, שגורמת לנו להאמין כי אכן שווה להילחם בשבילה; וגרגורי גאדסון, המגלם את החייל קטוע הרגליים שהיא מטפלת בו, ומצליח לקחת תפקיד שהיה יכול להיות קיטשי ומאולץ ולהפוך אותו לקורקטי ומרשים.
סגולה נוספת של הסרט היא המודעת העצמית שלו, שאמנם אינה מתייחסת לשיקוליו הכלכליים הנלוזים, אבל כן עוקצת כהלכה את הפומפוזיות המובנית של הפקות ענק שכאלה. הרבה הודות לכך, הטון של "באטלשיפ" מקבל גוון קליל ומחויך, ובמקום להסתבך ולהסתרבל, הספינה הקולנועית עצומת הממדים מצליחה לשוט לה בנוחות.
אך בשעה ש"באטלשיפ" מצטיין בעיצוב הדמויות הראשיות, בממד ההומוריסטי ובקיצור בכל הקצפת והדובדבן, הוא מיטיב פחות לספק את הלחם והחמאה סצינות הקרב בין חיילי הצי והפולשים החוצנים.
אלה אינן קלוקלות בשום צורה, אבל יש בהן משהו סתמי וגנרי. בדומה לסרטי חייזרים אחרים מן העת האחרונה, למשל "הפלישה למערב", הן מדגישות שוב את התחושה שהקולנוע הגיע למיצוי כוחותיו בכל הקשור לעיצוב חוצנים. לכן מלכתחילה חבל שהוא בחר דווקא בישויות כאלה כאויבים המרכזיים של הגיבורים, אבל הרי לאור הנסיבות המדיניות-כלכליות, לא היתה לו ברירה אלא להסתפק בפתרון חסר השראה.
שאר רוח מגיע רק לקראת סופו של "באטלשיפ", שבו הוא מציג בתנופה פתרון עלילתי מפתיע וסוחף. פצצת הטורפדו שהסרט משגר ברגעים אלה מאפשרת להיפרד ממנו עם טעם טוב, אך גם מותירה טעם החמצה על כך שלא התחמש בארטילריה קודם לכן ולא השכיל לחפות על המגבלות המובנות שלו בדמיון וביצירתיות.
אותם רגעים שבהם "באטלשיפ" כן מצליח להלהיב מוכיחים גם שלמרות כל השיקולים הלא-עניינים שעמדו מאחורי הפקתו, לא צריכים להיות תירוצים: נכון, הוא סרט קיץ' סוג ב' מהנה למדי, אבל היה ביכולתו להיות יותר מכך, וזה לא קרה. עכשיו כל מה שנותר הוא לקוות כי הגרסה הקולנועית ל"מונופול" תהיה מספקת ממנו.
"באטלשיפ": איפה ומתי רואים?
"באטלשיפ": ריהאנה עוברת לקולנוע - האם תגמור כמו בריטני או שר?
"באטלשיפ": מה חשבתם על הסרט? ספרו לנו בפייסבוק