וואלה
וואלה
וואלה
וואלה

וואלה האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

נפלו בעריכה: למה אתם שונאים את אחינועם ניני כל כך?

4.5.2012 / 13:41

המתקפה ברשת על אחינועם ניני היא צעד מסוכן נוסף ביחסים שבין אמנים לקהל ו-1:1 הם הרכב נפלא בהופעות. דברים שאסור לפספס

הכתובת על הקיר/ עינב שיף

אחינועם ניני. נמרוד סונדרס
מה אתם רוצים מחייה? אחינועם ניני/נמרוד סונדרס

לאחינועם ניני יש לא מעט הישגים אמנותיים להתהדר בהם, אבל היא גם מבין הבודדים שזכו להתקפות אגרסיביות גם משמאל וגם מימין: בימי "עופרת יצוקה" פרסמה ניני מכתב פומבי לתושבי עזה, שמסביר את תקיפות צה"ל, מה שהפך אותה לפרסונה נון גראטה ב"שלום עכשיו" ושמאלה משם; בימי האירוויזיון, שיתוף הפעולה עם מירה עוואד הקים עליה את הימין, שעכשיו זועם עליה בשל הופעתה בטקס זיכרון אלטרנטיבי, המשותף ליהודים וערבים, בערב יום הזיכרון.

נדמה שהתרגלנו לתגובות האוטומטיות האלה, שלא נותנות לעובדות לבלבל אותן, אבל היה בעליהום הזה על ניני בימים האחרונים משהו מפחיד באמת: עוצמת השנאה שהופגנה כלפיה בפייסבוק חצתה גם את הגבול הדמיוני שאנחנו מציירים לעצמנו בראש, זה שלא נעבור. מפאת כבודו של העמוד וכבודה של ניני, לא נחזור על חלק מהתגובות שפורסמו, רק נציין שמדובר בדברים שעומדים על הגבול הדק שבין חופש הביטוי להסתה.

השאלה הגדולה היא מה בעצם אנשים משיגים מלשנוא כל כך זמרת, שללא קשר לאיכות שיריה, ייצגה את ישראל נאמנה במאות אירועים ובסך הכל הביעה את הקריאה הנאיבית ביותר לנורמליות בין משפחות שכולות מכל הצדדים? מה במעשיה של ניני הפך אותה לכל כך לא לגיטימית, משל היתה גינטר גראס?

התשובה היא כלום, חור שחור בריבוע, אפס חלקי אינסוף. השיח הציבורי בישראל התרגל שאמנים שרים בכיכר בערב יום הזיכרון קאברים ל"הקיץ האחרון", וזהו. כל הבעת דעה, כל מעשה שיכול להוות הבעת דעה - מחוץ לתחום שלהם. השנאה כלפי ניני היא השנאה כלפי החירות שלה להשתמש באמנות ככלי להבעת דעה. לכן זו התנהגות שחורגת מהפוליטי ונכנסת עמוק עמוק ליסודות החיים שלנו כאן. לכן זה גם כל כך מפחיד.

מה אתם חשבתם על התגובות הזועמות לדבריה של ניני? דברו על זה בפייסבוק שלנו

האושר על פי 1:1/ נדב מנוחין

מעט מאוד אלבומים שיוצאים היום הם יותר מאוספי שירים אקראיים. כשקונספט ויצירה הופכים למילים גסות, שלא לדבר על שירי משוררים מולחנים, נדיר עד בלתי אפשרי להיתקל בהרכב כמו אחד חלקי אחד (1:1), שעושה את כל אלה ברלוונטיות, בחכמה, ברגש ולא פחות ראוי לציון – בעקביות. הלהקה, המורכבת מחברי דבק ומהזמרת מור שטייגל, מנגנת עיבודי רוק לטקסטים על פי יצירותיו של המשורר והסופר ערן בר-גיל, השיקה לפני שבוע את אלבומה השלישי, "אושר", שכל כולו עוסק בצדדים השונים של המונח החמקמק הזה, ומנסה לנסח אותם בדיוק. לשאול עליו, להבין אותו, להשיג אותו, לראות אותו מתרחק וממשיך להתרחק.

אם באלבום הראשון חקרו חברי ההרכב את היחס בין מוזיקה לשירה, ובאלבום השני "ברזל" את היחס בין המוזיקה לפרוזה (השירים בו מבוססים על סיפורים שכתב בר-גיל), ב”אושר" הזיקה היא לעולם התיאטרון, בדמות שילובו המיוחד של השחקן רמי הויברגר כגלגל נוסף ביצירה של ההרכב. הויברגר מקריא-מדקלם-מקונן-צועק-מתפתל עם הטקסטים של בר-גיל בליווי חברי הלהקה, והתוצאה לפעמים מדכדכת ולפעמים משעשעת, ותמיד-תמיד מרתקת. מי שירצה לצפות בשיתוף הפעולה הזה על הבמה, כמו בהשקת האלבום בתיאטרון תמונע במוצאי יום העצמאות, יזכה לחוויה מיוחדת פי כמה.

הפרויקט כבר הפך מזמן לקאלט לא מוכר מספיק, וספק אם דווקא האלבום החדש יגרום לציבור הרחב לשמוע עליהם יותר, וחבל. אלה שירים פשוט מעולים, רוק'נרול איכותי בעברית ושירה מהפנטת של שלושת זמרי ההרכב, בועז ריינשרייבר, גדי רונן ומור שטייגל. יותר מכל אלה, זו יצירה ששואלת שאלות, ומנסה להגיד משהו על החיים שלנו שהוא לא קלישאה נבובה, ורק ההישג הזה כשלעצמו, בישראל 2012, הוא לא מובן מאליו.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    3
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully