"הכיבוש": ראיון בלעדי עם במאי הסרט שהטריף את ניקולא סרקוזי

שבוע לאחר פרישתו של ניקולא סרקוזי מן הציבוריות הצרפתית, אפשר כבר לערוך פוסט-מורטם לקריירה הפוליטית שלו. מי שחפץ לעשות כן יוכל להסתייע לשם כך בדרמה הביוגרפית "הכיבוש"; שהגיעה בסוף השבוע האחרון לבתי הקולנוע בישראל, כמעט שנה לאחר הקרנת הבכורה שלה בפסטיבל קאן.

בסרט, שצילומיו הושלמו כמובן לפני הפסדו של סרקוזי להולנד, מתאר הבמאי קסבייה דורינז'ה את המסלול שעשה הנשיא לשעבר לארמון האליזה. הוא נעצר בדיוק ביום המאושר לחייו, אי אז במאי 2007, שבו נבחר לתפקיד רם הדרג ועתידו הפוליטי נראה מזהיר. כל הפרטים כאן מבוססים על אירועים אמיתיים וגם השמות לא בדויים, כך שהבמאי חשף את עצמו לתביעות משפטיות או סתם לכאב ראש גדול – וזה בדיוק מה שמשך אותו לפרויקט.

"האמת, בשלב הגישושים של ההפקה הזו עוד הייתי די אדיש כלפיה", הוא מספר לוואלה! תרבות בראיון מיוחד שמתקיים בריביירה מיד לאחר הפרמיירה של הסרט. "אבל ברגע שהתחלתי לספר לסביבתי על האפשרות שאעסוק בסרקוזי, כולם הזהירו אותי להימנע מכך. בפסיכולוגיה הפוכה, זה מה שהגביר את המוטיבציה שלי. אז קלטתי גם שמעולם לא נעשה סרט על נשיא בעודו מכהן, בטח לא בצרפת ולדעתי גם בשום מקום אחר בעולם, ככה שהתחלתי להתרגש עוד יותר מהעסק –הבנתי שיש לי כאן הזדמנות לשים את רגלי במקום שאיש טרם דרך בו".

אבל לא חסרים נושאים פרובוקטיביים לעשות עליהם סרטים. למה דווקא סרקוזי, מה משך אותך בדמותו?

"אני חושב שיש בו ממד שייקספירי. גם בגלל שהתככים במפלגת הימין וקרב הירושה על הכיסא של שיראק הזכירו לי את הדינמיקה במחזות בסדר הגודל של 'המלך ליר', וגם מפני שמצאתי באישיות של סרקוזי ממד של בדידות טרגית, ממש כמו בגיבורים של שייקספיר. לא סתם בחרתי לפתוח את הסרט בדימוי שמתאר כיצד בסופו של דבר הוא בודד בעולם, ולחזור על כך כמה פעמים נוספות. זה דימוי שמסמל את המהות של סרקוזי ואולי של כל פוליטיקאי: הוא כל הזמן מוקף באנשים, אבל בסופו של דבר נותר בודד, ורק הוא עצמו יודע מה הרוויח ומה הפסיד בשביל להגיע לאן שהגיע. בזה בעצם עוסק הסרט – לאו דווקא בסרקוזי או בפוליטיקה צרפתית או בפוליטיקה בכלל, אלא במה שאנשים מפסידים ומרוויחים בדרך להשגת כוח".

אחד הדברים שסרקוזי הפסיד בדרך לאליזה היה את אשתו השנייה, ססיליה. כיום, התודעה הציבורית קושרת באופן כמעט אוטומטי את הנשיא לשעבר לקרלה ברוני, אך המיתולוגית שלו היתה דווקא רעייתו הקודמת, שאותה הגדירה כמקור עוצמתו אך גם כעקב האכילס שלו. היא ליוותה אותו משלהי שנות השמונים ובמשך כמעט שני עשורים, ואז נטשה אותו מעט לפני בחירתו לנשיאות.

"זה סיפור מדהים, בל ייאמן", אומר על כך דורינז'ה, בן 48, שהיה אלמוני למדי בצרפת עד סרט זה. "אשה צמודה לבעלה במשך כמעט עשרים שנה ועושה הכל כדי שיגיע לצמרת, ודווקא כשהוא מגשים את החלום המשותף שלהם – היא עוזבת אותו! אם הייתי ממציא דבר כזה, היית מאמין לי? זה ממש נשמע כמו אגדה רומנטית, וזה דבר נוסף שמשך אותי לעשות את הסרט הזה".

הסקרנות המתעצמת של דורינז'ה כלפי הפרויקט הוכיחה את עצמה בסופו של דבר – "הכיבוש" הוא אכן סרט משעשע ומרתק, בעיקר לחובבי פוליטיקה צרפתית. עם זאת, לאחר הקרנתו היו כאלה שמתחו ביקורת על התיאטרליות שלו. הבמאי, מצדו, דווקא רואה בתכונה זו משהו חיובי – "בכוונה ביימתי את הסרט בצורה תיאטרלית".

למה?

"כי פוליטיקאים היום הם כמו שחקני תיאטרון. תחשוב על זה. מאפרים אותם, מספרים אותם ומלבישים אותם. כותבים להם את הנאומים, ואז הם עושים עליהם חזרות ובסופו של דבר מבצעים אותם מול קהל, בשעה שאור הזרקורים מכוון אליהם. זה לא הם שעומדים מולנו, אלא הייצוג שלהם. הכל אצלם מחושב ומנוהל כך שהדימוי שלהם יצליח לעורר אמון באנשים – ממש כאילו שהם היו כוכבי תיאטרון, או לצורך העניין שחקני קולנוע או מוזיקאים".

כיוון שהסרט ביקורתי כלפי סרקוזי, לא חששת מתגובתו? הוא הרי ידוע כמי שאינו סובלני במיוחד לחופש הביטוי ככל שזה נוגע אליו, ולעתים משתמש בקשריו בשביל לצנזר או לסגור חשבונות

"למה שאחשוש? אני חי במדינה דמוקרטית, ומותר ורצוי בה לחקור את בסיסי הכוח. לא צריך אומץ בשביל זה, רק מצפון".

סרקוזי אמר שלעולם, לעולם אין לו שום כוונה לצפות בסרט הזה. אתה מאמין לו?

"לא, בפירוש לא. הוא לא יעמוד בפיתוי. מתישהו, בשקט-בשקט, הוא יארגן לעצמו הקרנה פרטית".


"הכיבוש": איפה ומתי רואים?