השערה: כשההורים שלך מעניקים לך בילדותך שם כמו "חוני המעגל", סביר להניח שלא תגדל להיות מנהל בנק או איש הייטק. הכיוון הסביר יותר לקריירה שלך יהיה מנהיג של כת דתית, קבצן תמהוני או אמן אוונגרדי. חוני המעגל שבו עסקינן בחר באפשרות האחרונה, אם כי בשורה התחתונה הוא יכול היה לשכנע לא רע גם אילו היה בוחר באחת מאפשרויות האחרות.
חוני מהווה כבר יותר משלושים שנה את תמצית השוליים האנטי-ממסדיים באמנות הישראלית. בזמן הזה יצר המוני מיצגים, פסטיבלים, הצגות תיאטרון, ספרים, צילומי סטילס וסרטים תיעודיים, שאמנם לא בחלו במימון ציבורי, אך סירבו לקבל את תכתיבי המיינסטרים. בפסטיבל דוקאביב תוקרן יצירתו החדשה של חוני, הסרט התיעודי "חוף מבטחים", שמהווה המשך לסאגה שלו על חוף ימה של תל אביב וטיפוסיו השונים, שכללה עד היום סרטים כמו "בין פרישמן לגורדון", "התקווה", "מזרח תיכון חדש" ו"נערי החוף".
"אני הולך כל יום לים בשביל לשמור על השפיות שלי", מספר חוני. "אני עושה את זה שלושים שנה, תמיד עם מצלמה, כי אני מתעד אובססיבי. אולי זה בשביל לקבע את הנעורים ולעצור את הזקנה, להיות פיטר פן כזה. מדובר במחקר אנתרופולוגי לדורות הבאים. אחד הולך ומתעד את הבדואים, ומראה איך פעם הם נדדו והיום הם גרים בבתים. אז אני עושה את זה בחוף הים של תל אביב. שם אני מוצא את החתך הישראלי הרחב והאותנטי בישראל. הם לא עושים לי שואו למצלמה, אלא אומרים את האמת".
רוב החבר'ה האלה שאתה מצלם הם די תמהונים. ככה אתה רואה את "החתך הישראלי הרחב והאותנטי"?
"זאת טעות. בכל אדם יש צד מבוגר וצד של ילד. אז האנשים שאני מתעד הם אינפנטיליים במכוון. אלה אנשים חכמים, פילוסופים, שחיים את ההווה. יש ביניהם גם דוקטורים ועורכי דין, אנשים חשובים. חלקם כבר מתו מפגעי הזמן והטבע. מה שקורה זה שבגלל הים, בגלל הטבילה, בגלל המים, בגלל האינפנטיליות והגאונות הכל ביחד זו פיסת חיים נדירה ומרתקת. היא מעלה חיוך מסוים ולפעמים גם עצב. זה סיפור של חיים שלמים. זו התשובה ל'חלף עם הרוח'. 'מציצים' של אורי זוהר זה הפרומו לסרט שלי, אלא שאצלי זה באמת, עם אנשים אמיתיים".
כן, חוני המעגל נשמע מאוהב. מאוהב בחוף הים, בטיפוסים שמאכלסים אותו, עם שמות חינניים כמו "מיכה אלביס", "דיוויד הנביא" ו"צביקה קרטיב", וכמובן גם בתיעוד המונומנטלי שלהם שהוא מקיים לאורך השנים. אגב, את הטענות על החספוס, שלא לומר חובבנות מסוימת, המאפיינת את התיעוד, הוא הודף בתוקף, בטענה שמי שלא מבין באמנות יכול להאשים בחובבנות גם את ציוריהם של רפי לביא ושל יוסף זריצקי.
בכל מקרה, הוא כבר מתכנן את הפרויקט האולטימטיבי על בסיס תיעודי החוף שלו. "אני חושב שיש לי לפחות אלף שעות של צילומים", מעריך חוני. "עשיתי מהם כבר הרבה סרטים, אבל עכשיו אני רוצה לעשות סרט של 200 שעות ולשבור שיא גינס לסרט הדוקומנטרי הארוך ביותר. הבעיה היא שאני טובע בחומר. רק בשביל למפות את מה שיש לי, אני צריך להביא צוות מומחים. אין לי זמן לזה. אני כבר רץ קדימה, רוצה לזיין, לאכול. אני גם רוצה לחיות".
מה בכל זאת מאפיין את "חוף מבטחים", הסרט הנוכחי שלך?
"הפעם לקחתי נושא קצת פוליטי, ועשיתי הקבלה בין פוליטיקה לזנות. בגלל כמות החומרים שצילמתי, אני לא יכול לעשות יותר מדי סלקציה, כי אם אעשה את זה, לא אצליח לגמור סרט. אז אני עושה עריכה אסוציאטיבית. רואים איך אנשים משתנים לאורך השנים, לפעמים גם יש צילומים מהארכיון, שמראים את העולם שבחוץ ואיך שום דבר לא משתנה. אני גם רוצה להתקדם עם הזמן ומבין את העצבים שיש לדור הצעיר. אז עשיתי את הסרט קליפי כזה, עם מעברים מהירים, ועם שירים של אריק איינשטיין, שהוא הכי תל אביבי".
גם חוני המעגל, עם כל הכבוד לחתך של החברה הישראלית, הוא היום תל אביבי פנאט. למרות שבעבר הגיח פעמים רבות לפסטיבל תיאטרון אחר בעכו עם המופעים הפרובוקטיביים שיצר, ואפילו הופיע בפסטיבל ישראל בירושלים, כיום הוא מצהיר, שהמקום הכי רחוק מתל אביב שהוא מגיע אליו זה חומוס אבו חסן ביפו או מקסימום גבעתיים.
"לא מעניין אותי מה שנמצא מחוץ לתל אביב", מצהיר חוני. "אני מנותק. הייתי מטייח את הכותל ועושה קזינו ממסגד אל-אקצה. לאט לאט המדינה הולכת ומתחרדת, ותל אביב נשארת כאחד המקומות השפויים הבודדים. בפסטיבלים ברחבי הארץ, שפעם העלתי בהם דברים נועזים, מפחדים לעשות אותם היום. מה שבאירופה עושים כלאחר יד, מאוד קשה לעשות בישראל. אז היום אני מתעד את הבועה התל אביבית שאנחנו חיים בה, שזו מדינה בזכות עצמה".
סרטו של חוני המעגל "חוף מבטחים" יוקרן בפסטיבל דוקאביב ביום שישי, ה-11.5, בשעה 16:00, במוזיאון תל אביב ולמחרת, שבת ה-12.5, בשעה 22:00, ב-ZOA מאירהוף
כל הפרטים באתר פסטיבל דוקאביב
מכירים את סרטיו של חוני המעגל? אוהבים? ספרו לנו בפייסבוק