פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      פוטו סינתזה 17: "הקובייה הלבנה" זוכה לעיצוב מחדש

      חלל התצוגה המודרני זוכה לפרשנות מעניינת מצד עבודות שמותחות את "הקובייה הלבנה" עד קצה גבול היכולת. מדור האמנות השבועי

      הגיליוטינה שהפרידה במהפכה הצרפתית בין ראשו של המלך לואי ה-16 ליתר גופו היתה גם זו שחיברה בין הארמונות שהשאירה המלוכה מאחוריה לציבור הרחב. באופן ספציפי היא גם הפכה את ארמון הלובר לאחד המוזיאונים החשובים והמוכרים בעולם. המבנים המפוארים ברחבי אירופה שהוסבו לאורך השנים למוזיאונים ערסלו היטב את יצירות האמנות בין כתליהם: מסגרות זהב עם עיטורים, שטיחים רקומים לרגלי המבקרים וציורי תקרה מעל לראשיהם.

      אבל שנות העשרים והתנועות המודרניסטיות שהתעוררו באותה התקופה מאסו באדריכלות הקישוטית הזאת וקראו לתנאים נייטרלים עבור יצירות האמנות. כך התגבשה לה תפיסת "הקובייה הלבנה" – חלל פתוח שניתן להגדירו מחדש באמצעות מחיצות, ישנה בו שליטה על אמצעי התאורה והחדרת אור שלא פוגעת ביצירות ובעיקר הוא חף מקישוטיות. הקיר הפך ל"קיר אמנות" לאחר שטויח בצבע לבן, ודעתו של הצופה לא הוסחה בידי שום דבר.

      פריס ביולר מעניק את הפרשנות שלו לחללי תצוגה:

      המינימליזם הזה הפך לסטנדרט של המוזיאונים בעולם עד שהגיעו אדרכילי-על כמו פרנק גרי וזאהה חדיד והחזירו את האקסטרווגנטיות לתמונה. הללו בנו מוזיאונים חד-פעמיים שגנבו את התהילה מיצירות האמנות עצמן. את ההשפעה העצומה שלהם על יחסי האמנות והאדריכלות יכולנו כולנו לראות גם באגף החדש של מוזיאון תל אביב.

      למרות הטרנד האדריכלי הזה, עדיין מרכזיותה של "הקובייה הלבנה" במקומה מונח והשכיחות שלה היא פנומנלית. בתוך כל אלה שמצייתים לכללי החלל "הראוי לתצוגה" ומתארחים בו, ישנן יצירות אמנות שמבקשות למתוח אותו עד קצה גבול היכולת. הנה כמה דוגמאות מעניינות ליצירות שאתגרו את "הקובייה הלבנה" מבפנים ושיחקו עם האופן שבו החלל משפיע על האמנות ועל הקהל.

      לבן על לבן

      מתוך 29.media.tumblr.com/tumblr_m0vac5OQDc1r5u4dbo1_1280.jpg (צילום מסך)
      Sol.06 של וינסנט לאמורו מתוך הטמבלר "plus1" (צילום מסך)

      החלל המוזיאלי הנקי והפשוט של "הקובייה הלבנה" מכתיב במידה רבה את התנועתיות של הקהל בתוכו - הקירות ישרים, הזוויות ברורות ומרחב התמרון מוגבל. אבל העבודה הזאת, Sol.06 של האמן הצרפתי וינסנט לאמורו (Lamouroux), שמופיעה בטמבלר "plus1", מנערת את תפיסת המרחב של הוואקום האמנותי. רצפת העץ הגלית הופכת את החלל למעין דיונת חול לא יציבה ומשנה מבפנים את הריבוע הריק.

      עבודה אחרת של האמן הברזילאי אנריקה אוליביירה (Oliveira) מתוך הטמבלר "lionskeleton", מדמה מצב בו חלל התצוגה כמו יוצא משליטה. במיצב "Desnaturenza" שורשי עץ חודרים לכאורה דרך רצפת הגלריה ומערערים את הכלל הבסיסי של "הקובייה הלבנה" - ניתוק החלל הפנימי מן החוץ.

      Desnaturenza | Henrique Oliveira , 2011, מתוך הטמבלר rustybreak (צילום מסך)
      "Desnaturenza" של אנריקה אוליביירה מתוך הטמבלר "lionskeleton" (צילום מסך)

      בעבודה הבאה יצירת האמנות אינה פשוט מוצגת בין כתלי הגלריה, אלא מהווה למעשה חלק מהתשתית שלה - היא הרצפה. המיצב של האמן והמוזיקאי האוסטרלי רובי רולנדס (rowlands), מתוך הטמבלר "rustybreak", הוא למעשה חתך של הרצפה שהופך את חומרי הגלם של הבניין לחומרי הגלם של האמנות שלו. רולנדס לוקח את הדומם, מחיה אותו ומציב אותו במעין תנועה קפואה באופן שמשנה ומשפיע על הביקור של הצופה בחלל.

      Robbie Rowlands מתוך הטמבלר rustybreak (צילום מסך)
      העבודה של רובי רולנדס מתוך הטמבלר "rustybreak" (צילום מסך)

      באופן עקרוני, הקיר בחלל "הקובייה הלבנה" אמור להשתלב באולם הכללי ולא לבלוט או להיות נוכח כשלעצמו. אבל במקרה של העבודה של האמן והבמאי היפני קאטסוהירו אוטומו (Katsuhiro Otomo) מתוך הטמבלר "rustybreak", ובדומה ליצירה הקודמת, הקיר שמאכלס את העבודה הוא למעשה יצירת האמנות עצמה.

      מתוך הטמבלר http://www.tumblr.com/reblog/21583989109/Fgrbz6SO (צילום מסך)
      העבודה של קאטסוהירו אוטומו מתוך הטמבלר "rustybreak" (צילום מסך)

      באופן דומה, העבודה הזו של האמנית הספרדייה אלישיה מרטין (Martin) מתוך הטמבלר "elephanthooks", משחקת גם היא עם הגבולות הטבעיים/הנורמטיביים של חלל התצוגה. הקיר שאמור לשמש חוצץ ומפריד, זוכה כאן לתפקיד של מגלה סוד ומגונן. ערימת הספרים המתפרצת תחתיו מרמזת שיש עוד הרבה מאיפה שזה הגיע ומצביעה על כך שהאמנות אינה תחומה בין קירות הגלריה.

      עבודה של Alicia Martin מתוך הטמבלר elephanthooks (צילום מסך)
      העבודה של אלישיה מרטין מתוך הטמבלר "elephanthooks", (צילום מסך)

      האמן האמריקאי הידוע דן גראהם מצא דרך אחרת לשחק עם החלל המוכתב לו - באמצעות השתקפויות אינוסופיות. בטמבלר "ieartspeakgallerysociety" מופיע החדר התחום של גרהאם שממשיך עד אינסוף ומציג ייצוג של ייצוג של ייצוג. לא ברור כבר מה הבדיה ומה המציאות, מה המקור ומה החיקוי - אמירה שתקפה ודאי גם לעולם האמנות בכללו.

      עבודה של דן גרהאם מתוך הטמבלר /ieartspeakgallerysociety (צילום מסך)
      עבודה של דן גרהאם מתוך הטמבלר "ieartspeakgallerysociety" (צילום מסך)

      אם כך, "הקובייה הלבנה" היתה ניסיון לייצר את החלל המוזיאלי האולטימטיבי, כזה שישרת גם את עבודות האמנות וגם את אלה שצופים בהן. היצירות שהובאו בפוסט הזה הציגו את הווריאציה שלהן על הקונספט המודרניסטי באופן שמאיר את ההשפעה האדירה שיש לעיצוב החלל על הדרך בה אנחנו תופסים את היצירות המוצגות בו.

      אבל לפעמים כאמור "הקובייה הלבנה" אינה רק כלי הקיבול, אלא גם האובייקט האמנותי עצמו. כי להיות אייקון זה מחייב.

      פוטו סינתזה: כל הפוסטים של מדור האמנות
      נתקלתם בטמבלר מעניין? באמנות מלהיבה ברשת? שלחו לנו למייל
      פוטו סינתזה: עוד אמנות? שתפו אותנו בפייסבוק