זמן "מד מן": האשה האמיתית של הסדרה מתגלה

הפרק הזה, ?ליידי לזרוס?, הפך את מייגן לדמות הנשית המתקדמת ביותר בסדרה. בואו נבחן איך הדמות שלה הצטיירה בעינינו לאורך הסדרה: בהתחלה היא היתה המזכירה הכוסית של הבוס. אחר כך היא הפכה למזכירה שמתחתנת עם הבוס, לגמרי בתוך השטנץ של האשה הישנה. בעונה הזו גילינו שהיא קופירייטרית. זה נראה היה כנפוטיזם חסר בושה, אבל מייגן התגלתה כאשת מקצוע טובה. עכשיו היא מגלה שהפאשן שלה נמצא במקום אחר, ומוכנה לעזוב את אחת העבודות השוות אם לא ה-, אליבא דה פגי.

פאשן? ללכת אחרי הלב? ב-1966? מייגן רודפת אחרי החלום שלה. כמו לזרוס בברית החדשה, היא רוצה לקום לתחיה, לברוא את עצמה מחדש. הנינוחות נראית לה כגיהנום. הצורך שלה מהפכני: היא רוצה הגשמה עצמית. אלוהים, באיזו נונשלנטיות נאמר לנו שהיא לא רוצה ילדים. לכן היא מתקדמת יותר לא רק מג?ואן ובטח מבטי, אלא גם מפגי. היא לא היתה צריכה לוותר על גרם מהנשיות שלה בשביל זה.

הסצינות שבהן הדבר הזה בולט הן אלו שלאחר ההתפטרות שלה. דון מגיע הביתה, והיא מבשלת יחפה כמו סטודנטית למשחק אצל יורם לוינשטיין. דון חוזר מהעבודה, והיא בדיוק הולכת לשיעור. אלה סצינות מהניינטיז. יותר קל לראות אותן משתלבות ב?חברים? מאשר ב?מד מן?.

מייגן, אם כן, היא האשה החדשה שלמה. זו פרשנות אחת. אבל אפשר גם לראות את כל השתלשלות העניינים אחרת. רוג?ר חושב שזה סתם שלב בדרך להריון. ג?ואן אומרת שמה שייצא ממייגן בסוף זו שחקנית כושלת שנשואה לגבר עשיר. זו בהחלט אפשרות. דמותה של מייגן יכולה ללכת לכאן או לכאן. הכל תלוי במתיו ויינר.

כשם שההתעוררות של מייגן מלמדת אותנו עליה, כך היא מלמדת אותנו על דון. ההתמודדות שלו עם העניין מאירה לנו שני צדדים באישיותו.

קודם כל אנו מגלים את הצד המתחשב והמכיל שלו. למרות שהוא לא מעוניין שמייגן תתפטר, ועל אף שכנראה הוא חושב שהיא עושה טעות, הוא תומך בה מהרגע הראשון. לתת לאשתך לעשות מה שהיא רוצה, זה לא עניין של מה בכך עבור גבר שגדל בשנות ה-30, כמו שדון מכנה את עצמו.

מצד שני, אי אפשר שלא להבחין בעצב, באבל האישי, שלא לומר חרדה, שדון חש בעקבות עזיבתה של מייגן. הוא חש זאת הן ברמה האישית והן ברמה המקצועית. אישית, הוא פונה לאלכוהול במשרד מייד כשמייגן עוזבת (מהלך דרמטי בנאלי, יש לציין). חשש מתגנב ללבנו, וגם ללבו: יכול להיות שדון יחזור לחייו הכפולים? דוקטור דרייפר ומיסטר ויטמן? איש המשפחה והנואף הסדרתי? היתכן שנוכחותה של מייגן במשרד היא שמנעה ממנו לחזור להרגליו, ועכשיו הפיתוי יהיה גדול מדי?

ומקצועית, בינינו, מה עשה דון השנה? מייגן היא שהצילה את הקמפיין של היינץ, היא זו שזוהרת בדיאלוג ביניהם על המוצר ?קול ויפ? (?פשוט תטעם את זה?). היא גם זו שמשאירה אותו רלוונטי. הוא אפילו לא מזהה את הביטלס, והיא קונה לו את ?ריבולבר?, האלבום האחרון שהוציאו.

שתי סצינות מעבירות את התחושה הזו מצוין: הראשונה היא סצינת המעלית. מייגן יורדת, דון מזמין את המעלית הנוספת, וכשהדלת נפתחת מתגלה פיר ריק, ללא מעלית. כשצופים בכך קשה שלא לחוש חרדה: האם דון יפול פנימה? האם מייגן נפלה? לא משנה אם זו סצינה אמיתית או הזיה, אנחנו מבינים דבר אחד: את החרדה שאנו חשים, חש דון כשמייגן עוזבת.

הסצינה השניה היא אצל הלקוח ?קול ויפ? כשפגי מחליפה את מייגן בדיאלוג עם דון. הקסם שהיה בין מייגן לדון נעלם עם פגי. הלקוח אבוד, אבל לא בגלל זה דון מאבד את העשתונות, אלא בגלל שהוא חש בחסרונה של מייגן. בלעדיה הוא מאבד את המוג?ו. הי איז אאוט אוף היז אלמנט. ואם כבר הזכרנו את הסצינה, אי אפשר שלא להתמוגג מהדרך שבה פגי העמידה אותו במקומו.

פיט ממשיך להיות מוצג כאנטי-כרייסט של מייגן ודון, ההיפוך הגמור מהם. אין ספק שיש בפרק הקבלה בין מייגן לפיט. הפרק מתחיל כששניהם מסתירים דבר מה, ושניהם מדברים מאותו טלפון ציבורי. שניהם, כמו לזרוס, מנסים לקום לתחיה. בעוד שלמייגן יש עוד סיכוי, ניסיון החילוץ של פיט נכשל. אצל מייגן מדובר בהגשמה עצמית. אצל פיט בבגידה כפולה - גם בטרודי וגם בהאוורד.

אבל פיט מוצג בהשוואה גם לדון. הוא מתנהג כמו דון הישן, אבל נכשל גם כאן. אפילו בתור נואף הוא לא יוצלח (הנה, האוורד, הבוק מהרכבת שפיט מתנשא מעליו, מתגלה כמי שמחזיק גם באשה יפה וגם בפילגש בת 24). בעוד דון עצוב מהתרחקותה של אשתו, ועדיין תומך בה, פיט עושה הכל כדי להתרחק מאשתו. היחס לנשים נאמר גם במפורש. ה?היא צריכה לעשות מה שהיא רוצה? של דון, מהדהד בדבריו של פיט על בת? שנאמרים להארי: ?למה הן תמיד קובעות מה שיהיה?.

פיט מתנהג כסטוקר לכל דבר. ממהלכיו נעדר באופן מוחלט כל שיקול מוסרי. הצורך העמוק של פיט בהכרה הוא הדבר היחיד שגורם לצופים לחוש אמפתיה כלפיו. אבל הצורך הזה נובע מחוסר ביטחון עצמי וחוסר שביעות רצון כרונית. בת? אומרת לו שעיניו מזכירות לה את תמונות כדור הארץ מהחלל. הארי, כשפיט שואל אותו, אומר על התמונות שהן ?מדהימות?, אבל פיט מאמץ את הפרשנות של בת?: כדור הארץ נראה כל כך בודד ושברירי. כך גם עיניו של פיט. היו לא מעט רמזים להתאבדות בפרק הזה. זו הופכת להיות אופציה ריאלית לגבי פיט.

* השיר של הביטלס שמושמע בסוף הוא Tomorrow Never Knows, השיר שחותם את האלבום "Revolver" שמוזכר בפרק, ואלבום מפתח בתחייה של הביטלס עצמם, אחרי הבום הראשון של הביטלמניה. הוא מתלבש על הפרק בול: הוא כולל את השורה ?הקשב לצבע של חלומותיך?, שמתאימה לעלילה. גם השם עצמו מייצג נאמנה את התחושה של פיט, מייגן ודון. אבל בעיקר זהו אחד השירים האקספרימנטלים והאוונגרדים של הביטלס, רחוק מאוד מ?פליז פליז מי?. השיר הזה שופך אור חדש על מייגן. דון, לעומת זאת, מפסיק אותו באמצע. הוא לא מתחבר. זו הנקודה שבה הוא ומייגן אינם בני אותו דור. ויינר מאוד רצה להשתמש בשיר הזה. הביטלס, אלו שחיים או יורשי המתים, כמעט ולא מאשרים שימוש בשירי הלהקה בטלוויזיה. זהו חריג שבחריג, ומתיו ויינר שילם על כך 250 אלף דולר.

*ספר שקורא פיט ברכבת הוא "The Crying of Lot 49", של תומס פינצ?ן. אחד מגיבורי הספר מת עוד לפני שמתחילה העלילה. הרמז לפיט ברור. מעבר לכך, הוא נחשב לספר פוסט-מודרני. יחד עם "Tomorrow Never Knows" ומסע האל.אס.די של רוג?ר, מתיו ויינר צובע את הסדרה בצבעי העולם החדש.

*זה היה, חייבים לומר, פרק עם כמה בעיות מבחינת איכותו. הסצינה בה בת? ופיט מתחילים להתנשק היתה כתובה רע ומשוחקת גרוע. הלב שציירה בת?, ואז הורידה את החלון ומחקה אותו, הוא דימוי שבלוני. והכי חשוב: המהפך שחוותה מייגן לא נתמך בדמותה כפי שהצטיירה מתחילת העונה, למעט אולי הפרק הקודם. מ"מד מן" אנחנו מצפים ליותר.

*שם הפרק, ?ליידי לזרוס?, הוא שמה של פואמה של המשוררת סילביה פלאת?. הפואמה עוסקת, בהכללה שטחית, בכמיהה להתאבדות. אמנם היו התייחסויות להתאבדות ולמוות בפרק (פיר המעלית, בת? כשנכנסה לביתה, פיט במלון, ומייגן שוכבת כגופה בשיעור המשחק), אבל לטעמי התאבדות לא היתה מרכיב משמעותי בפרק הזה. לזרוס, הדמות הקמה לתחיה בברית החדשה, מתקשר לפרק באופן טבעי. אם יש לכם רעיונות מדוע נקרא כך הפרק, אתם מוזמנים לכתוב על כל בתגובות.

זמן "מד מן": כל הפוסטים בבלוג של גדי להב
"מד מן": מה חשבתם על הפרק? ספרו לנו בפייסבוק

*"מד מן" משודרת בימי שבת ב-HOT 3