להקמת ממשלת האחדות של ראש הממשלה בנימין נתניהו ויו"ר קדימה שאול מופז בשבוע שעבר היה עיתוי הרסני מבחינת העיתונות המודפסת כמעט חצות, סמוך לסגירת הגיליון של מחר. חלק מהעיתונים נאלצו להזיע ולהוציא מאוחר יותר מהדורה שנייה, אחרים סייגו את העסקה (שכבר היתה ודאית במהלך הלילה) והיה גם מי שפספס את כל הדיל ולא דיווח עליו, מסיבות אובייקטיביות יותר או פחות. לולא חיינו בעידן האינטרנט הכל היה עובר בסלחנות, אפילו בהבנה. היום כבר אסור לפספס.
הלוקיישן המרכזי של ספרו של טום רקמן "עד סגירת הגיליון" הוא קורסו ויטוריה, רומא, המקום שבו נוסד ב-1954 עיתון בינלאומי שיחזיק מעמד יותר מ-50 שנה בטרם ייסגר. במערכת העיתון הזו, עובדים אנשים קוסמופוליטיים. הם ראו עולם, הגיעו מכל מיני מקומות (בעיקר מארצות הברית) ומטרתם העיקרית היא להניע את הגלגלים קדימה ולהחזיק את ראש העיתון וחייהם האישיים מעל המים. זו לא משימה פשוטה, כי הק?דמה אוכלת כל חלקה טובה במערכת שגלגליה כמעט עצרו מלכת. ככל שהטכנולוגיה מתקדמת, כך הם מרגישים שהקץ מגיע.
רקמן השתמש בניסיונו ככתב זר ושזר בסיפורים קצרים עד בינוניים קולאז' של דמויות שנבלעו בתוך האפרוריות של מערכת אנכרוניסטית גוועת. אחד הוא כתב עצמאי מקשיש ומיואש שמנסה למכור ידיעות בשיטת הפקסים והטלפון ולא מקבל את העובדה שמייל הוא כלי שימושי בהרבה; אחר יוצא למשימה מעניינת בשוויץ שמשנה את חייו; מנהלת הכספים פוגשת בטיסה עובד לשעבר ותוהה איך זה שרק עכשיו, לאחר הרבה שנות עבודה משותפות, הם מצליחים לייצר נושאי שיחה; עובדת אחרת נכנסת לאובססיה בגלל גבר נשוי; ועוד עובדת לא מצליחה לעשות אחת ועוד אחת ולעמוד על מהותו של הגבר שזה עתה פגשה.
כל הדמויות ב"עד סגירת הגיליון" חסרות אינטליגנציה רגשית. הן מנוכרות, אטומות ושטוחות ואינן מאפשרות לקורא לחדור אליהן. הסגירות שלהן נחוצה, משום שהקור שהן מפיצות מסייע לקבלת התחושה הכללית העולה ממסדרונות העיתון. העורכת קתלין סולסון, למשל, מופיעה בכל פרק, אחד מהם מוקדש לה, אולם למרות הצגתה כמטאור תקשורת, היא לא יוצרת רושם של דמות דומיננטית. זוהי דוגמה מצוינת לקיפאון היזום שיצר רקמן. הבעיה היא שהקיפאון הזה מתגשם גם בין דפי הספר. במעבר החד בין סיפורים גודע המחבר קליימקסים ובכך מאלץ את הקורא להתחיל שוב ושוב מחדש. יתרונו הגדול של הספר יצירת תחושה של דריכה במקום - הופך גם לחיסרון.
כזה, למשל, הוא הסיפור הפותח על הכתב בפריס לויד ברקו, שהוא, לטעמי, הטוב ביותר בספר. ברקו הוא בדיוק אחד מאותם אנשים שאין להם מה לחפש עוד בעולם התקשורת עיתונאי ותיק ושבע, ארכאי, לא נייד וטכנופוב גדול. כשבעיתון מבקשים ממנו לשלוח מייל הוא מספר שיש לו תקלה במחשב, אלא שכדברי המחבר, "התקלה היא שאין לו מחשב: לויד משתמש עדיין במכונת כתיבה חשמלית, בציר 1993". חוסר היכולת של ברקו להביא ידיעה ולתקשר עם הממונים עליו הופך אותו, בהיותו כתב שאינו שכיר (פרילאנס), למיותר בעליל. העיתון לא מעוניין לשלם עוד לגורם חיצוני, כשהוא, מצידו, לא עושה שום דבר בעל ערך כדי לשנות את תמונת המצב.
לא בכדי פותח ברקו את הספר. דמותו חשובה במיוחד להמשך, כדי להבין את המצב הקטטוני שבו נמצאים העיתון ועורכיו. מאוחר יותר אנו מגלים שהוא לא המציא את הקיבעון המחשבתי, זהו קיבעון שמוטמע בעיתון כבר שנים. זה מה שקרה ב-1994, שנה אחת בלבד לאחר שרכש את מכונת הכתיבה (עמוד 274): "השינוי הבא עתיד היה להתגלות כאימתני עוד יותר: האינטרנט. בתחילה הקימו עיתונים רבים אתרי אינטרנט בתשלום, אך הקוראים פשוט עברו לתוכן חינם... העיתון הגיב בדרכו שלו: הוא לא עשה דבר. עורך הלשון הראשי הרמן כהן קטע באבו כל דיון על הקמת אתר אינטרנט. 'אינטרנט הוא לחדשות', הוא אמר, 'כמו צופר המכונית למוזיקה'".
הדרמה בחייו של לויד ברקו נגדעת מהר מדי ודמותו המסקרנת אינה חוזרת כמעט בספר. כך, על אף מספר פואנטות נחמדות, הופך "עד סגירת הגיליון" להחמצה. חלק מהסיפורים טוב, אחרים משעממים ויש גם כמה שהסוף בהם צפוי. הבעיה הגדולה היא שכולם מסתיימים מהר מדי, עם קשר קלוש לפרק הבא. בפורמט הזה, הפך רקמן את הספר למקבץ אירועים, כשהחוטים שאמורים לחבר בין הסיפורים אינם חזקים דיים כדי ליצור עלילה שלמה ומלאה.
יש חשיבות לא מועטה ל"עד סגירת הגיליון". הרצף הכרונולוגי שהספר מתווה ממחיש היטב את מצבה העגום של העיתונות המודפסת. דרך איור מדויק של מערכת מתפוררת, אפשר לזהות כיצד עובדים חושיו העיתונאיים של רקמן. ככתב לשעבר, הוא יודע שהסקופים לא בהכרח נמצאים בחוץ, לפעמים הם קורים בקיוביקל הסמוך למחשב שלך. עם זאת, התחושה שעולה היא שמהספר הזה אפשר היה להפיק יותר. אם לתרגם למונחים עיתונאיים, אפשר לומר שרקמן בהחלט הוריד ידיעה טובה, אבל לא כזו שיכולה לעלות לכותרת הראשית.
עד סגירת הגיליון / טום רקמן, תרגום: יעל סלע-שפירו
עם עובד, 330 עמוד.
"עד סגירת הגיליון" - האם תקראו? ספרו לנו בפייסבוק