פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      נפלו בעריכה: גיל ריבה שוב ממוסס את הסלבריטאים

      גיל ריבה השאיר את השטיקים מאחוריו אבל עדיין מצליח להפתיע את הסלבז, ובניגוד לציפיות ג'יי זי תומך בגייז. דברים שאסור לפספס

      גיל ריבה הוא הקריפטונייט של הסלבז / לילך וולך

      עובדה שלא ידועה ברבים על סלבריטאים היא שכשהם מגיעים, מגיעה אחריה במטה קסם מזוודה סמויה מהעין ובה מאוכסנים הליינים המשומשים שלהם: "גדלתי בתנאים לא פשוטים, אבל היום אני ביחסים מעולים עם ההורים"/ "פרצתי צעיר מדי, אבל אין לי שום חרטות" – משפטי אמצע הדרך שיש בהם תמיד הליכה זהירה בין הטיפות; שמירה על הפרטיות תוך הקרבה מעושה של איזה פרט נטול חשיבות. בסופו של דבר – אלא אם כן לסלב יש משהו חשוב למכור, והוא מוכן שחייו האישים ישמשו כקידום מכירות, כל הראיונות עמו יהיו פחות או יותר זהים ותמיד יהיה בהם את הטון המתחטא של – " הו כן, חיי היו קשים. אבל אני, שלא כמוכם לוזרים, הפכתי את זה למנוע אמנותי".

      כל זה נכון עד שהם פוגשים את גיל ריבה. גיל ריבה הוא הקריפטונייט של הסלבז. הם יכולים לנסות להתנגד, אבל זה יהיה חסר תועלת לחלוטין, כי הוא תופס אותם בבלוטת הצומי וסוחט אותה בעדינות. באופן מפתיע, בסופו של דבר, כפי שמתברר ב"מי בא לארוחת ערב?" – תוכניתו החדשה של ריבה שמבוססת על פורמט בריטי – הם יוצאים דווקא נשכרים מהפגישה הזו, והרווח הזה מתורגם גם אל הצופים.

      "מי בא לארוחת ערב?" הוא פורמט נחמד וקומוניקטיבי, כל משתתף (עד כה ענת וקסמן; עברי לידר; שאול מופז; צופית גרנט ושמעון בוסקילה) מתבקש להזמין שישה אנשים – חיים או מתים, מוכרים לו או לאו, לארוחת ערב דמיונית. בזמן שהם מדברים על הקשר שלהם וההשראה מהאורח, ריבה מנצל את החלון שהם פתחו בהיסח כדי לפעור שער חדש אל טריטוריה סגורה אצלם. פורמט בצד, ריבה לא באמת זקוק לאמתלה כדי להצליח למוסס התנגדויות ומשפטי הכינותי-מבעוד-מועד של ידוענים.

      ומה בכל זאת שונה בין התוכניות השונות שעבר ריבה? ובכן, נדמה שהוא התעדן והזדקק. זהו לא ריבה המתיילד, המשחק במשחקים והמפעיל מניפולציות של פסיכולוגיה הפוכה; במעט מאוד משיג ריבה הרבה מאוד. ואם יש דבר אחד עיקרי שהוא לקח עמו מכל שנות הניסיון הרי שזו היכולת לעורר אמון. לכאורה מדובר בדיסוננס – כל מי שצפה אי פעם בריבה מראיין, יודע שעליו להישמר על נפשו שלא תתפזר על השולחן והוא לא יספיק לסוכך עליה בידיו לפני שכולם יראו לו. אבל הסלבריטאים מגיעים ל"מי בא לארוחת ערב?" נינוחים ויוצאים ממנה מזוככים. והצופים עוברים תוך כך קתרזיס משל עצמם. בעולם המראיינים קפוצי התחת שיותר משרוצים לחשוף, מעוניינים להישמע, גיל ריבה הוא פנומן. לא פחות.

      גיל ריבה מראיין מחונן אבל מי ידע ששלומי שבת מרואיין מושלם?
      מה אתם חשבתם על התוכנית של גיל ריבה? ספרו לנו בפייסבוק

      ג'יי זי משנה היסטוריה, בישראל בודקים מי עשה צבא/ עינב שיף

      עולם התרבות האמריקאי רעש השבוע לא בגלל תוכנית ריאליטי כזו או אחרת וגם לא מענייני צנזורה באוניברסיטה: ג'יי זי, מתומכיו הגדולים של הנשיא ברק אובמה, יישר קו עם האחרון והודיע על תמיכתו המפורשת בהכרה חוקית בנישואים חד-מיניים. ג'יי זי, אייקון ההיפ הופ השחור הגדול באמריקה כיום (אמינם חזק ממנו) ודמות מופת בקהילה השחורה, ביצע צעד שהוגדר על ידי מבקרי תרבות במדינה כפורץ דרך: "בהיפ הופ, זה עדיין נחשב לעלבון הגדול מכולם – לרמוז או להאשים מישהו בכך שהוא הומו", כתב קלינטון ייטס בוושינגטון פוסט. "אם מי שנטען שהוא הראפר הגדול של דורו יכול לתמוך בנישואים חד-מיניים, אז בהיפ הופ אפשר לומר שהשיער שלך יפה מבלי להיות מתויג כהומו".

      ג'יי זי תומך בנישואים חד-מיניים:

      הצעד האמיץ והחשוב שביצע ג'יי זי, בתקופה שבה נושא השנאה והבריונות כלפי חלשים (ובהם הומואים) בארצות הברית נמצא במרכז השיח הציבורי, הוא לא רק עדות להתקדמות המחשבה בהיפ הופ, אלא לחשיבות חופש הדיבור והאופן שבו אמן יכול להשפיע, לשנות ולהשתנות: גם לג'יי זי היו השורות ההומופוביות שלו בשירים (השימוש בפראזה "No Homo" ב-"Run This Town", למשל), אבל תמיכתו חסרת הפניות בזכויות החד-מיניים היא אכן נקודת תפנית.

      במובן הזה, עדיין עצוב להאזין לשתיקת המוזיקאים הישראליים, בתקופה סוערת של זכויות אדם וזכויות פוליטיות, מגבעת האולפנה ועד עסקת מופז-נתניהו. ברוחו, ג'יי זי ביטא לא את רוח התקופה, אלא להיכן הקידמה צריכה להגיע: ייתכן והוא מקדים את זמנו – וזה בדיוק מה שאמנים אמורים לעשות. כאן, הפחד, הבורות והאדישות שולטים באווירת ה"למה אתה לא מפרגן" הכללית, אווירת ה"אסור שהמחאה החברתית תהיה פוליטית", אווירת ה"זה לא התפקיד שלי". זה לא התפקיד של ג'יי זי להגיד מה דעתו על נישואים חד-מיניים, אבל הוא חש שזו החובה שלו. זו הסיבה שהוא אחד האמנים הגדולים ביותר אי פעם, ובישראל החובה היחידה של אמנים היא לוודא טוב טוב שיודעים שלפחות צבא הם עשו.

      האם מוזיקאים צריכים להתחיל להביע דעתם? שתפו אותנו בפייסבוק