פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      "צללים אפלים": טים ברטון נופל לבור שכרה לעצמו

      המחווה של טים ברטון לסדרת הפולחן "צללים אפלים" מלאה בחומרי גלם טובים, אבל עושה את כל מה שכבר עשה לפני יותר מ-20 שנה

      עשרות שנים לפני "דם אמיתי" ודומיה, אופרת הסבון "צללים אפלים" כבר עסקה בתככים הרומנטיים של ערפדים. באינספור הפרקים שלה, שהוקרנו בין סוף שנות ה-60 לתחילת שנות ה-70, היא היתה הראשונה במסך הקטן האמריקאי לנשל את היצורים העל-טבעיים מנחלתה הבלעדית של סוגת האימה והפנטזיה, ולמקם אותם בסבונייה עתירת זימה.

      היום כבר בלתי נסבל לצפות ב"צללים אפלים", מפאת חוק ההתיישנות, ומלכתחילה היא לא היתה עשויה היטב, אך בזמנו היה בה ממד חדשני להפליא: הערפדים ושאר יצורי הלילה הפכו אצלה מדמויות מעוררות בעתה לאייקונים עתירי סקס-אפיל, ועולמם כבר לא נראה גותי ומדכא בלבד, כי אם מגניב להפליא. מיליוני נערים שצפו בה בזמן אמת או בשידור חוזר, למדו ממנה כי המסיבה הטובה בעיר יכולה להתקיים לפעמים באחוזתו של מחודד-ניבים.

      בין הצופים הללו היה גם טים ברטון, נער מוזר שהוקסם מן היכולת שלה לפאר את המוזרות של טיפוסים שכמותו. לא היו לו לקחים יצירתיים נקודתיים להפיק מן הסדרה הקלוקלת, אבל הוא כן שאב ממנה השראה למה שיהפוך בעתיד למאפיין העיקרי שלו כקולנוען: הנטייה לפאר ולסגנן את הצד האפל. בארבעת העשורים שעברו מאז ירידת "צללים אפלים" מן האוויר, היא נשכחה בתהום הנשייה. אך בזמן הזה נהיה ברטון לאחד מן היוצרים הייחודים, האמינים והחזקים בתעשיית הקולנוע האמריקאית – כזה שהישגיו הכלכליים מעניקים לו אשרת מעבר פתוחה לעשות מה שהוא רוצה. בהתאם לכך, הוא מצדיע עתה לסדרת הפולחן העלומה בגרסה קולנועית הנושאת את שמה ומשמרת את רוחה.

      צללים אפלים (imdb)
      פנים ענוגות היו לה. בלה היטקות ב"צללים אפלים" (צילום: imdb)

      בגלגול הקולנועי זה, שהגיע כאן לאקרנים בסוף השבוע האחרון לאחר פתיחה מאכזבת בקופות ארצות הברית, מככב מעריץ ותיק נוסף של "צללים אפלים" – ג'וני דפ, שותפו הקבוע של ברטון, שעוד יותר ממנו למד ממנה עד כמה ערפדים יכולים להיות סקסיים. כאן הוא מגלם את היצור תאב הדם ומעורר התשוקה שעמד במרכז הסדרה המקורית: ברנבס קולינס, אלמותי בן המאה ה-17, המגיע לארצות הברית של שנות ה-70 בעקבות קללה שהוטלה על אהובתו.

      בתקופה זו, הוא מגלה כי באחוזתו משכבר הימים שוכנת עתה משפחה עתירת זרועות לא מתפקדות, שעל כולן נחה הרוח ההיפית והמשוחררת מינית ובכלל של תחילת הסבנטיז. כל אחד מבני המשפחה הזו משונה בדרכו שלו, וכפי שיתגלה עם הזמן, לעתים זו דרך לא-טבעית. כולם יחד גם יגרמו לגיבור להרגיש כמו בבית בסופו של דבר, ויאפשרו לו לממש את הנקמה במי שקילל אותו, ולגאול את נשמתו ואת זו של אהובתו מעול הקללה העתיקה.

      המסע לעבר גאולה זו יתנהל על גבה של רכבת שדים, שבה אנחנו והגיבור נפגוש עולם עשיר בכל טוב. בין השאר, את הנשים בחייו מגלמות כמה מן השחקניות הלוהטות בשני העשורים האחרונים, שכל אחת מהן מייצגת דור אחר וסוג שונה של סקס-אפיל. בגזרת הוותיקות, מישל פייפר מתאחדת עם ברטון עשרים שנה לאחר "באטמן חוזר" כדי לגלם את אם המשפחה, וזוגתו ושותפתו הקבועה הלנה בונהם-קרטר נכנסת לעורה של הפסיכולוגית המשפחתית.

      בגזרה הצעירה, אווה גרין הבריטית-צרפתייה נועצת את שיניה בתפקיד הנמסיס של הגיבור כדי להוכיח שהיא השחקנית הכי עסיסית שיצאה מאירופה מאז הדור של בריז'יט ברדו וקתרין דנב, והאוסטרלית האלמונית בלה היטקות מנצלת את דמותה של יקירת לבו של קולינס כדי להתגלות כאחת הפנים הענוגות שנראו על המסך הגדול בעת האחרונה. כל אלה טוענות את הסרט בחושניות, ובהתאם לממזריות הקבועה של ברטון ולרוח הארוטית המעודנת של הסדרה המקורית, אף ש"צללים אמיתיים" מיועד לכאורה לכל המשפחה, הרי שהוא המוצר הזימתי כרגע בסביבה, עם חיוך של ילד ושיניים של ערפדה.

      צללים אפלים (imdb)
      זימה אבל בקריצה. מישל פייפר ב"צללים אפלים" (צילום: imdb)

      בין השאר, כהרגלו, ברטון מצליח להעביר בשלום את הזימה הזו מבעד מספריה של הצנזורה כיוון שהיא מוגשת בקריצה. כמו כל דבר אחר ב"צללים אפלים", גם הממד הארוטי עטוף הומור עתיר מודעות. למעשה, התוצאה כאן ספוגה כל כך הרבה אירוניה, שאפשר לומר כי זה לא סרט עם מודעות עצמית, אלא מודעות עצמית עם סרט.

      כיוון שמדובר בסרט של ברטון, מיותר גם לציין שכל החושניות והאירוניה הזו עטופות בעיצוב אמנותי מרהיב, המפיק מן הגותיקה את המיטב. בכלל, מבחינה טכנית הכל כאן עשוי ביד אמן, כיאה למאסטר מיומן בסדר הגודל של ברטון. הבמאי מצטיין לא רק בהעמדת הסצינות אלא גם בדילוג בין אחת אחרת, ועושה זאת בקצב מתוזמן היטב ובסיוע פסקול מקפיץ, המשתמש בלהיטי התקופה באנרגטיות. נראה כי קל יותר לציין מה אין בסרט מאשר יש בו. אך האמת היא, שאין בו דווקא את שני הדברים החשובים מכל: לאורך כמעט 120 דקותיו, הוא מצליח לשמור על עניין, להקסים את העין ומדי פעם אף לגרום לתזוזה קטנה בשרירי הפנים, אך הוא לא משכיל להתעלות ולעורר באמת צחוק או רגש.

      הסיבה לכך היא שהחומרים כאן נכונים, אך השילוב בין הפלוסים לא מפיק ניצוץ. רגעי ההומור, למשל, אמורים לנבוע מן הדינמיקה בין בני המשפחה ואורחיהם, אך זו נראית כמו גרסה חיוורת של האינטרקציות ב"ביטלג'וס" של ברטון וב"משפחת אדאמס" שנעשה ברוחו. לעתים הם גם אמורים להיות תולדת האאוטסיידריות של הגיבור, אך ההלצות מסוג זה מתגלות כאן כקלישאות החבוטות ביותר של סיפורים על דג מחוץ למים או על דמות מן העבר שקפצה בזמן.

      צללים אפלים (imdb)
      במקום אגדה רומנטית על רוחות, סרט שנראה שנעשה בידי רוחות. "צללים אפלים" (צילום: imdb)

      נוסף לכך, "צללים אפלים" לא מרגש כיוון שעלילת האהבה בו אינה משכנעת. היא בנאלית וחמור מכך, פונקציונלית, ונראה כי גם היוצרים והשחקנים לא מאמינים בה ולא משקיעים אף בה מאמץ, אף שבסופו של דבר היא עמוד התווך של העלילה. דפ כשלעצמו הוא מן הסתם סמל מין וגם היטקות עוד תהפוך לכזו, אך בין שניהם אין כימיה בלשון המעטה. כתוצאה מכך, מה שהיה אמור להיות אגדה רומנטית על רוחות רפאים נראה כמו סרט שנעשה בידי רוחות רפאים, ובהתאם לכך הוא חיוור ושדוף למדי.

      אך למרות הפונקציונליות והבנאליות, אי אפשר לומר ש"צללים אפלים" סתמי. זאת, כיוון שבכל זאת יש בו מהות. מפתה להאשים את ברטון בכך שהוא פעל כאן לאחר יד ללא מחשבה יתרה בתוך רצף העבודה המטורף שלו, אך האמת היא שדווקא ברור לחלוטין מה הוא רצה לומר כאן ומדוע זה היה חשוב לו.
      "צללים אפלים" מתגלה כשיר הלל על-זמני לכל מה ומי שמוזר, שונה, אפל ומתנהל בשוליים של החברה. לא משנה אם זה במאה ה-17, בשנות ה-70 או ב-2012, אומר ברטון, דמויות השוליים הללו ראויות לכך שנישא אליהן את עינינו, ונשאף לחדור לעולמן האלטרנטיבי. להיות ערפד זו לא קללה, אלא ברכה. הקללה האמיתית היא להיות משעמם.

      הסרט מציג אמירה זו ברוב הדר, אך זה מיותר: היא כבר מובנת מאליה, ובדיוק בגלל זה התוצאה נטולת עוקץ בכל רבדיה. את הבור הזה, למרבה האירוניה, ברטון כרה לעצמו, שכן חוסר הרלוונטיות של "צללים אפלים" נובע מן המהפכה שהוא חולל בקולנוע האמריקאי בסוף שנות השמונים.

      צללים אפלים (imdb)
      גרסה פושרת של "ביטלג'וס". "צללים אפלים" (צילום: imdb)

      אז, "ביטלג'וס" של ברטון באמת ובתמים היה מן הראשונים להביא להוליווד את הרוח של סדרת הפולחן האפלולית ולסגנן ולשכלל אותה. בזמנו, אכן היה משהו חתרני באמירה שעדיף למות עם סטייל מאשר לחיות בלי. הילדים החריגים, שעד אז תמיד צחקו עליהם במסדרונות ובארוחה המשפחתית, היו יכולים סוף כל סוף להזדהות עם קול שמכריז כי שחור וחיוור זה יפה. לו "צללים אפלים" היה מגיע אז לאקרנים, הוא לא היה עובר בקול דממה דקה אלא נהיה לפולחן בעצמו.

      אך הסרט מגיע לאקרנים יותר מעשרים שנה לאחר מכן, וכתוצאה מכך נראה כמו גרסה פושרת של "משפחת אדאמס", שהפך את החתרנות של "ביטלג'וס" למשהו מובן מאליו, קל לעיכול ומשפחתי כבר בתחילת שנות התשעים. לכן, "צללים אפלים" מצליח להזכיר איזה חוב היסטורי עצום חייבים לברטון כל הילדים המוזרים שבעולם, אך לא יותר מכך.

      כדי לא להמשיך להיות קורבן המהפכה של עצמו, נראה כי ברטון יידרש לתעל את כישרונותיו העצומים לכיוונים אחרים מאשר אלה שכאן. אולי הוא היה חייב ליצור את "צללים אפלים" כדי להצדיע לאבן הדרך של נעוריו, אבל מעתה והלאה, יהיה עליו להסיר מעצמו את הצל האפל הזה.


      "צללים אפלים" - מתי ואיפה רואים?

      "צללים אפלים" - האם תצפו? ספרו לנו בפייסבוק