מעולם לא כתבתי מכתבי התנצלות, תמיד העדפתי לעשות את זה פנים אל פנים. אבל הבוס לא היה זמין עוד ופמלייתו דאגה להסתירו עמוק בנבכי המלון. מדוע הייתי צריך להתנצל בפני ברוס ספרינגסטין? כי זמן קצר לפני שמצאתי את עצמי מתנסח בזהירות בפתק שהשארתי בקבלה של המלון, הספקתי לבלות איתו שעה בג'קוזי - או ב'הוט טאב' כפי שספרינגטין קרא לזה.
המפגש יוצא הדופן הזה החל בהיסוס ובבלבול. בערב הראשון במלון לה פלורידה שבברצלונה, אליו הגעתי כדי לבחון מכונית ספורט חדשה של טויוטה, קפצתי אל מכון הכושר. שם, על רצפת הפרקט, שכב לבדו אדם מבוגר חבוש בכובע מצחייה ומרכיב משקפי שמש. משקפי שמש וכובע? ממה הוא כבר חושש, מאור הפלורסנטים? הבחור עשה כפיפות בטן, אני עבודת משקולות, ולא מעבר. עשר דקות מאוחר יותר הבהלתי אותו מעט כשהפעלתי את מנועי הג'קוזי בו הוא נמנם קלות. אז, כבר ללא כובע המצחייה ומשקפי השמש, הוא נראה לי מוכר. מוכר מדי. "לא, אין מצב. אין סיכוי שזה ברוס ספרינגסטין. בעצם כן, כן. זה הוא, הבוס. כאן איתי בג'קוזי במלון בפינה הכי רחוקה של ברצלונה. מה הסיכוי ש...", עוד לפני שהסתיימה המחשבה בראשי, הוא חייך ושאל "מאיפה אתה ידידי?".
מעולם לא נחשבתי לגרופי של האיש, אבל באותו הרגע הרגשתי כמו טינאייג'רית עם גשר בשיניים - הסופר סטאר הזה מדבר לא אלי, אלא איתי ואפילו מתעניין. התשובה "ישראל" מעוררת לא פעם סוג של החמצת פנים בקרב השואלים, אבל לא אצל ספרינגסטין. הוא אוהב את ישראל, כך הוא סיפר לי לפחות. הוא אפילו נזכר בשמו של חבר ישראלי, צנחן לשעבר בשנות ה-70, ובאותה נשימה גם תהה לאן נעלם לו החבר הזה. וכך השיחה בינינו התגלגלה והפכה למיני ראיון.
ברוס ספרינגסטין בילה את מרבית שנותיו בארצות הברית, אבל המוזיקה שלו פרצה הרבה מעבר לגבולות המוגדרים של היבשת הרחוקה. כמו רבים אחרים, גם אני גדלתי על חלק משיריו וכשסיפרתי זאת לספרינגסטין (הקפדתי לקרוא לו מר ספרינגסטין, בשם הכבוד והנימוס), הגיע תורו להסמיק באופן מפתיע.
"מוזיקה בשבילי היא כלי ריפוי", הוא הסביר והעמיק בדיבור על חשיבות המוזיקה עבורו ועל הצורך להפיצה לכל אוזן. "מוזיקה מרפאת אנשים, היא מאחה לבבות שבורים ואפילו מעוררת אנשים שנרדמו כתוצאה מפציעות קשות. לפעמים אני מרגיש כמו מכונאי. אני לא זמר, אני מכונאי, אני מתקן אנשים עם מוזיקה",
השיחה המסקרנת שלוותה ברעש בועות הג'קוזי המשיכה לזרום. "לא קשים לך החיים כמגה סטאר?", שאלתי. "אלה חיים לא קלים", ענה הבוס. לדבריו, הוא היה צריך לקחת פסק זמן של כעשר שנים מהופעות מחוץ לארצות הברית כי רצה להיות עם משפחתו. כעת, מיד לאחר ההופעה בברצלונה כחלק מסיבוב ההופעות שלו ביבשת הישנה, הוא יתעופף מיד הביתה כדי לחגוג את חילופי המשמרות של שני ילדיו בקולג' - הקטן מתחיל את הלימודים והגדול בדיוק מסיים.
השמועה על כך שברוס ספרינגסטין התאכסן במלון לה פלורידה משכה למקום עשרות מעריצים וצבא של צלמי פפראצי. אלה גרמו להנהלה לנעול את דלתות הכניסה ולהציב שמירה במקום. כששאלתי את ספרינגסטין על ההתמודדות עם החשיפה והחיים תחת עדשות הצלמים, הוא הפתיע בתשובתו.
"אני לא מתחמק מהמעריצים. אלה אנשים שעשו המון מאמץ להגיע לאן שאני נמצא כי הם אוהבים אותי", הוא אמר. "שאני אברח מהאנשים שאוהבים אותי? מה פתאום. גם עם צלמי הפפראצי אין לי שום בעיה. הם עושים את העבודה שלהם וזה אפילו מחמיא. אני לא איזה דוגמנית טינאייג'רית או כוכבת ריאליטי שאני אנסה להעמיד פנים של מתחמק. הם לא פוגעים לי בפרטיות ואני מכבד את העבודה שלהם".
בשלב כזה או אחר של השיחה הצטרפה אחת מנציגות טויוטה אל מעמקי האמבט החם ולמרות ניסיונותיה להסב את תשומת ליבו, ספרינגסטין רק המשיך לדבר על ילדיו והחיים עם זוגתו הנפלאה, פטי. כשהשיחה נסבה חזרה אל נושא ישראל, הוא נראה מעודכן ושאל עד כמה המציאות הביטחונית אצלנו זהה לדיווחים בתקשורת האמריקאית. הוא שמח לגלות שהמצב שקט בהרבה, לפחות על פני השטח.
שעה שלמה כמעט וחלפה ורגע לפני שאני נאלץ להזדרז אל מסיבת העיתונאים, ספרינגסטין שואל אם אהיה בעיר למחרת כדי שאוכל להגיע בהופעה. ידעתי שלא אוכל, שכן הטיסה חזרה לארץ יוצאת שלוש שעות לפני תחילת ההופעה, אבל התביישתי לומר זאת. לכו תדעו, אולי יהיה סיכוי לדחות את הטיסה.
ספרינגסטין נופף בידו והעוזר שהמתין בקצה הספא מיהר למקום. "קח את מספר הטלפון של ידידי הישראלי ותדאג לו לכרטיס VIP לאחורי הקלעים, זה בסדר בשבילך נכון?", הוא שאל אותי וכמעט שעשה לי פיק ברכיים. אני עם ספרינגסטין מאחורי הקלעים של ההופעה האדירה שלו בברצלונה? "בוודאי, תודה מר ספרינגסטין", השבתי והבחור רשם את המספר.
אותו הערב היה גמור מבחינתי. אלוהים באמת נתן כאן אגוזים לחסר שיניים - הופעה של הבוס בחינם וכרטיסים אל מאחורי הקלעים ואני לא אהיה בברצלונה. בשעה 14:00 למחרת, רגע אחרי שסיימתי סשן נהיגה על מסלול מירוצים במכונית הספורט של טויוטה, הנייד צלצל ועל הצג מספר עם קידומת זרה. "שלום ידידי הישראלי", אמר הקול המוכר, "אתה בא להופעה נכון? סידרו לך כרטיס? יש לך איך להגיע? אם לא, אני יכול לסדר לך נסיעה עם הצוות שלי".
הלב ירד לנעליים. מסתבר שספרינגסטין לא קיבל את מכתב ההתנצלות שלי ואשכרה התקשר לוודא שאני מגיע להופעה. בחיי שרציתי להגיע להופעה, שאלוהים יעזור לי, רציתי להגיע להופעה, בטח אחרי מפגש נדיר כזה, אבל נאלצתי להתנצל ולהסביר שלא התאפשר לי לשנות את לו"ז הטיסות חזרה לארץ ושלמרבה הצער אני אחמיץ את ההופעה. "חבל", אמר מהצד השני של הטלפון אבל הבטיח לשמור את המספר ולצלצל ברגע שיגיע לישראל. "להתראות ידידי הישראלי", אמר וסיים את השיחה. את המספר כמובן ששמרתי.
ברוס ספרינגסטין באלבום Wrecking Ball: המצפון החשוב בעולם
אם הייתם פוגשים את ספרינגסטין, מה הייתם אומרים? ספרו לנו בפייסבוק