בטטה מזמרת

מטופשות הן דרכי הרייטינג. התוכנית הראשונה של "ערב אדיר" זכתה לכעשרים אחוזי צפייה אבסורדיים. למה? "ערב אדיר", כדוגמה אחת מני רבות, מתהדרת בהומור רע מאוד, אורחים ממוחזרים ושום דבר חדש שעם ישראל לא ראה מאז הקמת הערוץ השני. ועדיין יש מאסות של אנשים המוכנים להשחית זמן יקר, כמעט שעה, על מוצר שלא יותיר בהם תחושה של התעלות בידורית או סתם הרגשה טובה בלב. מי שבכל זאת הצליח לשכנע את עצמו שהוא נהנה מתוכניות כמו "ערב אדיר", הולך שולל אחרי קיבעון חברתי שתופס לו מעריצים רבים בימים אלו: במצב הלאומי והכלכלי הנוכחי, כל מי שמצליח להעלות חצי חיוך על דל שפתיו של האזרח המבואס, הוא לא פחות ממלאך מושיע ונשמה טהורה.

אי לכך, בשעה כזאת, הקומדיה ותוכנית האירוח הן אמצעי מובהק וחיוני להעלאת המורל. זאת נוכחתי ללמוד מכמות נכבדת ביותר של גולשי "וואלה! תרבות", שסבורים שמטרת הטלוויזיה הישראלית היא ליצור תרבות פנאי המעודדת את הצופה להיכנס למצב קטטוני שמתבטא בתסמינים מגניבים האופייניים להשפעתם של סמים (קלים, קשים או עם מרשם), כפי שניתן להבין מהתגובה הבאה שהופיעה באתר: "אחרי יום עבודה מפרך האדם הקטן, האזרח הפשוט במדינתנו רדופת האויבים רוצה לא לחשוב על כלום רק לראות את האשה הילדים וכמה דקות של אושר ללא מחשבות אל מול מקלט הטלוויזיה".

כלומר, כל שימושה של עונת השידורים החדשה של הערוץ השני הוא להקהות את החושים של ההמון. לא משהו שלא ידענו קודם. מיקי גבע הוא ההרואין של העמך. אבל כשיש תוכנית החורגת ממתכונת האפאתיה שכופה הטלוויזיה על הקולקטיב, הרי שצריך לברך על כך בכל זאת.

"לא נפסיק לשיר", שואו השירה בציבור של צביקה הדר, היא אחת הפסגות שאליהן יכול הבידור הטלוויוני העממי לשאוף – היא הופכת את הצופה לשותף פעיל בחוויה המבדרת, יוצרת תחושת הזדהות מוחלטת בין הקהל למושא הצפייה, ומספקת קטרזיס אישי וחברתי. "לא נפסיק לשיר" מרחיבה את האופן שבו האנשים מנהלים יחסי גומלין עם מסך הטלוויזיה (כמו למשל בצעקה של תשובות בעת צפיה בתוכניות טריוויה). על ידי כך שהיא מתבססת על מרכיב מסורתי ופופולרי כמו שירה בציבור, היא מעודדת שיתוף פעולה כמעט חסר תקדים של צופה הטלוויזיה. לא קשה לנחש שבזמן ש"לא נפסיק לשיר" שודרה, אנשים ישבו בבית ושאגו באטרף ובקורלציה למתרחש באולפן, את כל השירים הקאנוניים שהשתתפו בשעשועון הזה ("רוזה, רוזה", "יש לך שמש", "אהבה בסוף הקיץ"), כאילו שהם בעיצומו של סט פצצות של שרה'לה שרון.

הרעיון שעומד מאחורי "לא נפסיק לשיר" כל כך פשוט ומתבקש – שני אזרחים המגובים בצמד סלבריטאים (בתוכנית הראשונה: גלית גיאת וריקי גל; ליאור נרקיס ותומר שרון) מתחרים אחד בשני בזיהוי של שירים עבריים לפי מסורת "תו השעה". לאחר שהם מזהים את השיר הספציפי ומקבלים עליו ניקוד, שיכול לזכות אותם בסוף בטיסה לתאילנד ועשרת אלפים ש"ח לבזבוזים, הם פוצחים יחד עם הקהל באולפן בהילולת קריוקי ושירה בציבור. אסף אשתר, בתפקיד העוזר המפגר שיושב בצד ומנסה להשחיל התחכמויות קומדי סטור, מיותר לחלוטין.

אבל זוהי אכן קרחנה ישראלית: המתחרים והקהל באולפן משתלהבים ומשלהבים את הקהל בבית, שבתורו משתתף במאמצי זיהוי השירים, שר, מעודד ומוציא קצת אנרגיה. טלוויזיה תכליתית במיטבה – היא מחברתת את ההנאה של הצופה ומעודדת אותו לקחת חלק אקטיבי. אם אתה כבר בטטה של כורסת הטלוויזיה, אז לפחות תהיה בטטה מזמרת.

צביקה הדר, הבדרן הכי מוצלח והכי אמין בישראל מאז דודו טופז, כבר התנסה בקיץ שעבר בתוכנית שניסתה לשחק על מכנה משותף מסורתי. אבל "הג'וקר", תחרות הבדיחות של ערב יום שישי דאז, הציגה את הדאחקות הישראליות באור וולגרי להחריד. "לא נפסיק לשיר", לעומת זאת, עושה חסד עם הכיף הטרנדי של השירה בציבור. אם הישראלי הממוצע מחפש תוכנית טלוויזיה שתשכיח ממנו את צרות היומיום, הרי שב"לא נפסיק לשיר" הוא יכול לשיר, לשמוח ולצהול כאילו שצה"ל לא שוהה כבר יותר מחודש בשטחי איי ועושה לאנשים שם את המוות.


* "לא נפסיק לשיר" משודרת בערוץ 2 בימי חמישי ב- 20:30