עננים שחורים כיסו את שמי הריביירה אמש (ראשון), וגשם כבד ירד על הנוכחים בפסטיבל קאן. זה היה מזג אוויר לא אופייני יחסית לתקופה, שהרי באופן מסורתי, הבאים לאירוע נאלצים להזיע מדי שנה תחת קרני שמש יוקדות. אך הקדרות הזו היתה רק מתבקשת, שכן היא יצרה את מצב הרוח האידיאלי לצפייה ב"אהבה", סרטו האחרון והטעון במיוחד של מיכאל האנקה, שהוקרן אתמול במסגרת התחרות הרשמית והתגלה כמושלם לצפייה חורפית.
כרגע, נראה כי "אהבה" הוא המועמד המוביל לזכות בתחרות זו ולקטוף את דקל הזהב, הפרס היוקרתי ביותר בה. התגובות לו, הן בתוך האולם והן מחוץ לו, היו נסערות כמו מזג האוויר. האנקה הוא גם כך מיקירי קאן, וכבר יצא מהפסטיבל כזוכה הגדול לפני שלוש שנים עם "סרט לבן". עתה בכלל עלה למעמד של קדושה, ואף היו כאלה שטרחו לצייץ כי יצר כאן את התשובה המודרנית ל"זעקות ולחישות" של אינגמר ברגמן.
התפעמות זו, שאפשר היה לחוש אותה מתפשטת באולם כבר בשלבים מוקדמים של הצפייה, נובעת מהדרך שבה משתמש הנקה בסיפור בסיסי וחסר סיבוכים כדי לדון בשני הנושאים הגדולים ביותר שיש בנמצא החיים, והמוות. הוא עושה זאת דרך מעקב אחר זוג צרפתי מזדקן מן המעמד הבינוני-גבוה. הם מהוגנים וקרירים כלפי חוץ כמו שרק צרפתיים מן הסוג הזה יכולים להיות, ונותרים כאלה גם כשחולי קשה פוקד את הצלע הנשית של הצמד, מה שיוצר חווית צפייה קשה. אך עם הזמן מתברר כי מאחורי הקרירות הזו מסתתרים מצבורים אדירים של זעם, מחשבות, רגשות, זעקות ולחישות. בדיוק כפי שעננים מתפזרים בסופו של דבר וחושפים את כחול השמים, כך גם נמסים הקרחונים של הסרט ושוטפים את המסך באמוציות אך גם בחמלה ובהתאם לשמו, אפילו באהבה.
את כל זה בונה האנקה במופת של מלאכת מחשבת, המוכיחה שוב כי הוא הרבה יותר מקולנוען מיומן הוא קודם כל אדם נבון בצורה בלתי רגילה, המכיר להפליא את נפש האדם. בזכות יכולת זו, כל אחד מן הצופים יכול לראות בסרט כמראה לחייו שלו, והוא יגרום לו לחשוב על סביו, הוריו או ילדיו, או פשוט על עצמו.
להזדהות עם הדמויות תורם גם המשחק העילאי של ז'אן לואי-טרנטיניאן ועמנואל ריבה בתפקידים הראשיים. השניים הם מן הוותיקים והבכירים שבשחקני צרפת, אך כמעט ולא הופיעו במסך הגדול בשנים האחרונות. הם ניאותו להשתתף ב"אהבה" רק מתוך הערכתם הכללית להאנקה ולתסריט שכתב לסרט זה, והחלטה זו השתלמה לכל הצדדים. אלה תצוגות משחק מעולם אחר, במלוא מובן המילה, וסביר להניח כי לפחות אחד מהם ייצא מן הריביירה עם פרס בקטגוריות המשחק.
כמעט כל אחד מהסרטים שיצר הנקה בעשור וחצי האחרונים, מ"משחקי שעשוע" דרך "מחבואים" ועד "סרט לבן" עוררו דיונים לטווח קצר וארוך, וסביר להניח שזה יהיה המקרה גם כאן. עוד נשמע רבות על "אהבה" לפני, בזמן ואחרי הפצתו העתידית בישראל.
תותח כבד נוסף שירה אמש את האריטלריה שלו בתחרות הרשמית הוא הבמאי האירני עבאס קיארוסטמי, גם הוא חבר במועדון זוכי העבר בדקל הזהב במקרה זה על "טעם הדובדבן" מ-1997. מסיבות ברורות, הקולנוען לא פועל במולדתו מזה שנים ונדרש להסתובב בעולם. הפעם הרחיק לכת עד יפן ויצר שם את "כמו מישהו מאוהב", דרמה עדינה, עתירת פטפוטים והתבוננויות, על מערכת יחסים מלאת הפתעות בין אינטלקטואל קשיש ופרוצה צעירה.
כיאה לקיארוסטמי, הסרט מצולם כה יפה עד שהצופה כמעט ושוקע בתוך המסך. הוא גם נהנה מרגעים של אקסצנטריות חיננית ויש בו אנרגיות טובות, אך בסך הכל הוא משעמם ומייגע למדי, וראוי להגדרה "קיארו-סתמי". לכן, לא פלא כי התקבל באדישות בהקרנת העיתונאים שלו ואף עורר כמה שריקות בוז, בעיקר מצד אלה שנאלצו להמתין במשך שעה בגשם סוחף כדי לראותו, וגילו כי המאמץ היה לשווא.
באופן כללי, אפשר להגיד כי הגשם היה אתמול הגיבור האמיתי של קאן. זקני העיר והפסטיבל סיפרו כי כבר כעשרים שנה לכל הפחות לא פקד את האירוע מזג אוויר שכזה בתקופה זו, והתקדים גרם לשיבוש מוחלט של סדרי המקום, להצפה של אתרים ואולמות הקרנה ואף לביטולם של אירועים. בסופו של דבר, המרוויחים האמיתיים אמש היו מוכרי המטריות, שהציעו את סחורתם במחירים מופקעים לבאי הריביירה הלא מצוידים ואף פעם לא קיבלו "לא", כי איש לא יסתכן בדלקת ריאות בשביל לחסוך 20 אירו.
לקראת סיכום, מן ההדים לסרטים הטריים נעבור לעוד כמה תגובות למה שהוקרן כבר בשבת, "המשגיחים" הישראלי. עבודת הביכורים של מני יעיש זכתה לביקורות טובות בהוליווד ריפורטר וגם בווראיטי, העיתון המוביל של התעשייה, שנוהג גם לחזות את הפוטנציאל המסחרי של מושאי ביקורתו. לשמחת התוצר הכחול-לבן, הוא ניבא לו גדולות ונצורות.
בצרפת, האתר המכובד אקרן לארג' טען כי לסרט פגמים רבים, בעיקר במבנה הדרמטי, אך בסך הכל הוא "מעניין בצורה בלתי רגילה". בלוג הווידאו של אינרוקפטיבל, המגזין האהוב על כל מי שמחשיב עצמו מגניב בפריז, הכריז כי "המשגיחים" הוא עד כה אחת היצירות החזקות של הפסטיבל. לעומת זאת, באתר של המגזין היוקרתי לה-פואה קטלו את השליח הישראלי, אך עשו זאת בצורה מפוקפקת למדי. ראשית, שגו וקבעו כי הוא מתרחש בתל אביב, בשעה שמדובר כמובן בבת-ים והדבר מובהק ומודגש שוב ושוב. שנית, טענו כי הוא ראוי לגנאי אך ורק מפני שאינו בוחר אם להיות בעד הדת או נגד, מבלי להתייחס בכלל לשאר רבדיו, לצד האמנותי שבו או לעובדה הפשוטה שאמביוולנטיות, כאן ובכלל, יכולה דווקא להיות דבר מבורך.
לסיכום, מי שתר בריביירה אחרי אלילים מוזיקלים היה יכול למצוא אמש שלושה כאלה: ניק קייב, שקיים סדרת ראיונות לאחר הקרנת הבכורה של סרטו "מחוץ לחוק"; שריל קול, שהגיעה כנציגה של לוריאל, ונצפתה מוחה דמעה בהקרנת הפנינה המטלטלת של הנקה; ופיט דוהרטי (ליברטינז, בייבישמבלז), שנכח בקאן לרגל הקרנת הבכורה של "וידויים של ילד המאה", הדרמה התקופתית שבה הוא מככב בצד שרלוט גנסבורג, שהפכה לבת זוגו בעקבות הסרט. הסרט נבחר להשתתף ב"מבט מסוים", המסגרת הצדדית החשובה ביותר בצד התחרות הרשמית, אך הדיבור עליו היה שלילי במשך זמן רב, ובשלב מוקדם שלו התברר כי אכן מדובר במוצר סתמי ומייגע למדי. כראוי לכך, התגובות לו היו פושרות, ולכל מי שביזבז שעתיים מזמנו על הצפייה בו רק כדי למצוא עצמו נדרש לעבור דרך סופות ושלוליות כדי להגיע חזרה למלון, נותר רק לשיר "Fuck Forever" מתחת לגשם ולקוות לימים טובים יותר.