פסטיבל קאן 2012: כל הכתבות

כל הראיונות, הדיווחים והפרשנויות מפסטיבל קאן 2012, האירוע הגדול ביותר בעולם הקולנוע עם כל הסרטים החשובים והכוכבים הבולטים. מיוחד

שליחנו לפסטיבל קאן: עוד לא ראיתם כלום

קן לואץ' שמח מדי, אלן רנה בן ה-90 מאכזב ומרגש בו זמנית, "הציד" מרשים והסרט של טרנטינו ודיקפריו כבר מריח אוסקר. מיוחד מהריביירה

אבנר שביט, שליח וואלה! לקאן

יום ראשון הסוער הותיר בקאן משקעים במלוא מובן המילה. בין השאר, הגשם גרם להתפרקות הגג של אחד מאולמות ההקרנה, ולרגע נראה היה שהוא עלול להעיב על המשך ההתנהלות התקינה של הפסטיבל. אך אמש (שני) הרוחות נרגעו, הסופות שככו, הספסרים הורידו את המחירים המופקעים של המטריות מעשרים לעשרה אירו, והחיוכים חזרו לריביירה. בהתאם לזאת, לאחר רצף סרטים מדכאים שהוקרנו בימים הראשונים של התחרות הרשמית, הוצגה בה אמש סוף כל סוף קומדיה חמימה.

היתה זו "The Angels' Share" פרי עטו של קן לואץ', מי שזכה בדקל הזהב לפני שש שנים על "כשהרוח נושבת". יש איזושהי הנחה שגויה לפיה הבמאי הבריטי יוצר בקביעות רק דרמות מחוספסות ומדכאות, אך זה רק חצי נכון: לפחות בשנים האחרונות, הקולנוען נוהג לחלק את זמנו לסירוגין בין סרטים פוליטים תקיפים, כמו זה שהביא לו בזמנו את הפרס הכי יוקרתי בקאן, וקומדיות חברתיות אופטימיות, בדומה לעבודתו האחרונה.

יש שיאמרו אפילו כי "The Angels' Share" מעט לבבי מדי – לואץ' מציג כאן את סיפורם של מובטלים תושבי גלזגו המוצאים תקווה לחייהם הודות לתרגיל עוקץ בעולם סחר הוויסקי, ועושה זאת בצורה מעט פשטנית ונוסחתית. כה נוסחתית, עד שהסרט נראה כעוד אחד מן ההעתקים הרבים מספור של "ללכת עד הסוף", הלהיט שהוליד את תת-ז'אנר קומדיית האבטלה האופטימית. נוסף לכך, העלילה מתהדרת גם בכמה מהלכים מופרכים ושרירותיים, וגם לא מעט מן הבדיחות ברמה זולה למדי. ברור כי הפסטיבל זקוק להפסקת ממתקים בין דרמה על גסיסתה של קשישה ומותחן על מעלליו של פדופיל, ובכל זאת קשה להאמין כי אילולא מהתלה מעט בסיסית זו היתה חתומה בידי קולנוען בעל שם, היא היתה מגיעה לתחרות הרשמית.

טוב לדעת (תוכן מקודם)

כרטיס ביקור דיגיטלי - כל עסק חייב אחד כזה

בשיתוף MYB
לכתבה המלאה
פשטנית ונוסחתית. "The Angels Share"

אבל היא הגיעה, ובסופו של דבר איש לא התלונן על כך. הרי בסך הכל, "החלק של המלאכים" סיפק חווית צפייה זורמת ומהנה. נוסף לכך, למרות המגרעות, לואץ' והתסריטאי הקבוע שלו פול לווארטי השכילו לבנות כאן גיבור כריזמטי ולהקיף אותו בדמויות משנה אקסצנטריות וחינניות.

כמו כן, העיסוק של כל אלה בוויסקי יגרום לחובבי המשקה החריף ללקק את השפתיים. הסרט לא יביא לבמאי שלו דקל זהב שני, אבל הוא ככל הנראה כן יתגלה כאחת ההצלחות המסחריות הגדולות שלו בעשור האחרון – גם בישראל, שבה כבר נרכש להפצה.

אגב, בעקבות ניסיון העבר, הקומדיה דוברת הסקוטית הוצגה בקאן הן בתרגום לצרפתית והן בתרגום לאנגלית – פשוט כי אפילו עיתונאים סקוטיים התלוננו בעבר כי הם לא מצליחים להבין מה לעזאזל הגיבורים של לואץ' אומרים.

בן 90, מגיע לו הכל. אלן רנה (במרכז) עם כוכבי הסרט "עוד לא ראיתם כלום" (צילום: אימג'בנק - GetttyImages)

במאי נוסף שהציג אמש את עבודתו החדשה בתחרות הרשמית הוא קולנוען ותיק עוד יותר מלואץ', ולמעשה זקן היוצרים במהדורה זו של הפסטיבל – אלן רנה, בן 90 ביוני הקרוב. אצלו זה לא היה סתם סרט, אלא מה שבאופן מוצהר אמור להיות שירת ברבור ושיר הפרידה שלו מן הריביירה ומקולנוע בכלל. הקידה האחרונה הזו מתהדרת בשם הסמלי "עוד לא ראיתם כלום" ועוסקת באיש תיאטרון המבקש בצוואתו מכל מי שהיו שותפיו וחבריו להתכנס לאחר מותו כדי להעלות יחדיו פעם נוספת הצגה שביצעו בעבר. דבר זה מוביל אותם לשורה של הרהורים על עברם.

את הדמויות הללו מגלמים מיטב שחקני הבמה והמסך בצרפת, ובהם שותפיו הקבועים של רנה, למשל סבין אזמה ופייר ארדיטי. לכן, מאכזב לגלות כי אותם דיונים פילוסופיים ביניהם לא מתעלים מעל הרמות הכי שטחיות של הבנאליות. הפומפזיות והביטחון שבהם הם פולטים את הפטפוטים הללו יוצרים פער בלתי נסבל בין היומרה לביצוע, והסרט כמעט קשה מנשוא. כתוצאה מכך, היושבים בשורה שלי בהקרנת העיתונאים התחלקו לשניים: כאלה שיצאו באמצע וכאלה שנרדמו לפני שהספיקו לעשות זאת.

ברור כי לולא רנה היה חתום על הסרט הזה, התסריט שלו לא היה יוצא אל הפועל, בטח שלא עם שחקנים כאלה, וברור כי גם לא היה מתקבל לפסטיבל, בטח שלא במסגרת התחרות הרשמית. אבל מה לעשות, לא תמיד אפשר ולא תמיד צריך להפריד את האמנות מן הקונטקסט, ולכן בכל זאת יש ב"עוד לא ראיתם כלום" משהו מרגש. בסיומה של השתלשלות העניינים המייגעת, מצהיר רנה דרך בן דמותו הקולנועי כי יצר את מה שזה עתה ראינו אך ורק כדי לזכות באהבתנו פעם אחת אחרונה, וכשיוצר במעמד שלו מבקש דבר כזה, קשה שלא להעריף עליו את האהבה שבה חפץ.

עם זאת, למרות כל הרצון הטוב, קשה להאמין כי חבר השופטים של התחרות הרשמית ינצל את ההזדמנות האחרונה להעניק לרנה את דקל הזהב הראשון שלו, והוא ייאלץ להסתפק ככל הנראה בעיטור מיוחד או בפרס משני.

מדהים עד כמה החברה יכולה להתעלל באחד. "הציד" (צילום: יח"צ)

אחד הדברים המתסכלים בפסטיבל הוא שכל כך הרבה סרטים מוקרנים בו בעת ובעונה אחת, שתמיד תצא בתחושה שפספסת משהו ותפגוש ברחוב חבר שיספר לך כי בדיוק ראה את הדבר הכי טוב מאז "האזרח קיין" בזמן שאתה התבשלת מול קומדיית מריונטות קזחית בשחור-לבן. בהתאם לזאת, במשך יום שלם ייסרתי את עצמי על כך שפספסתי בשבת את הקרנות הבכורה במסגרת התחרות הרשמית של "הציד", דרמת המתח פרי עטו של תומס וינטרברג ("החגיגה"), שעוד ועוד ביקורות טובות התפרסמו על אודותיה בהמשך לחשיפתה לאוויר העולם.

הקרנת השלמה אמש איפשרה לי לתקן את המעוות ולהתרשם כי אכן, השבחים מוצדקים. וינטרברג המתקמבק משתמש כאן בסיפורו של גבר הנרדף על לא עוול בכפו כדי ליצור סרט חזק ומרתק, שמתנהל כמו חץ הנורה מקשת: הוא חד, ממוקד ומלא תנופה ולרגע אינו סוטה מן המסלול שלו. אף כי יש בו מימד של מותחן, אין בו ניסיונות לבנות מתח מלאכותי או להסיח את הדעת, פשוט כי אין בכך צורך – הדרמה כאן מספיק חזקה גם כך.

נוסף לזאת, מאס מיקלסן כגיבור עושה כאן את תפקידו הטוב ביותר עד כה, מעורר הזדהות מלאה עם דמותו, וגורם לנו להתחלחל מן ההבנה עד כמה החברה יכולה להתעלל ביחיד, סתם כך. זה לא סרט דידקטי או סנסציוני, אבל הוא כן רלוונטי, בעיקר לדור שבו הרשתות החברתיות הפכו את ההתלהמות לתגובה כמעט אוטומטית.

הודות לכל המעלות הללו, "הציד" ניצב כמועמד מוביל לזכות באחד הפרסים החשובים בתחרות – אולי אפילו דקל הזהב. הפייבוריט לעיטור זה נותר "אהבה" של מיכאל האנקה, שהתקשורת האמריקאית אף הרחיקה לכת והגדירה כזוכה הוודאי באוסקר לסרט הזר בטקס של 2013. לנבואה זו אפשר להוסיף גם הימור נוסף: הודות ליצירת המופת המדהימה שלו, הבמאי האוסטרי-גרמני-צרפתי יקבל מן האקדמיה גם מועמדות ראשונה בקטגוריית הבמאי הטוב ביותר.

חתיכת טייטל וציפייה. מישל פרנקו (צילום: אימג'בנק - GettyImages)

אם כבר מדברים על הנקה, הרי שמסגרת "מבט מסוים" גילתה לנו אמש מעין יורש צעיר שלו – מישל פרנקו המקסיקאי, שהציג בה את סרטו העלילתי הארוך השני, "אחרי לוסיה". בדומה ל"הציד", גם זהו סיפור על קולקטיב שמתעמר באינדיבידואל – במקרה זה, מדובר בנערה המגיעה לבית ספר חדש, ונופלת קורבן לאכזריותם של ילדי השמנת בכיתה. אלה גדלו בפינוק וניתוק כה גדול, שהכל נראה בעיניהם כמו משחק, והם לא לוקחים בחשבון אילו תוצאות עלולת להיות להשתעשעות בחיי אדם.

בדומה להנקה ב"משחקי שעשוע", סרט שההשפעה שלו ניכרת לאורך כל הדרך וכבר ממש זועקת בסצינה האחרונה, פרנקו מצלם את כל זה בסטטיות ובקרירות, בתבונה רבה ובעיקר בקול צלול. הוא אינו מתפתה לפרובקציות לא אמינות, אך הוא גם מסרב לרחם על הדמויות או על הצופים, ומתאר בדיוק מלא כיצד העולם חווה בימינו אלימות בקלות דעת ובשלוות נפש.

בסוף ההקרנה, כיאה לסרט טעון כזה, כמה מן הצופים שרקו בוז, אך הם היו במיעוט לעומת רעש מחיאות הכפיים. התשואת הללו היו מוצדקות בעיקר כיוון ש"אחרי לוסיה" לא מנצל את האלימות שבו לצרכיו, אלא מבקש להוכיח אותנו על האדישות שלנו כלפיה ולעורר אותנו. בסיום הדממה המצמיתה שבה הוא מתנהל, עולה מתוכו זעקת "די" מחרישת אוזניים.

"אחרי לוסיה" לא יוקרן מסחרית בישראל, אבל אפשר לקוות שיוצג באחד הפסטיבלים המקומיים, ובכל מקרה כדאי לעקוב אחר הקריירה של פרנקו, המפגין כאן אומץ, חוכמה וכישרון לא מובנים מאליהם.

מה טרנטינו עשה ממנו? דיקפריו ב-"Django Unchained" (צילום: יח"צ)

סרטים שלבטח נראה על המסך הגדול בישראל הם "המאסטר" של פול תומאס אנדרסון ("זה ייגמר בדם") ו-"Django Unchained", מערבון הספגטי של קוונטין טרנטינו. אלה עמדו אמש במרכז אירוע מיוחד וגם סגור במיוחד שהתקיים בריביירה, ובו מפיק-העל הארווי ווינסטיין הראה קטעים קצרים משניהם בפני קומץ עיתונאים מובילים, בעיקר מן האי הבריטי ומארצות הברית. אותם אנשי תקשורת הגיבו בהתלהבות להצצה הראשונה, שחיזקה את אמונתם כי אלה יהיו שניים מן השמות החזקים של העונה הקרובה.

צילומי ועריכות שני הלהיטים/זוכי האוסקר הפוטנציאליים יושלמו בהמשך השנה, ואת התוצרים הסופיים אפשר יהיה לראות ככל הנראה בפסטיבלים של ונציה (סוף הקיץ) או של טורונטו (תחילת הסתיו). כלומר, גם אחרי קאן לא יהיה משעמם בתעשיית הקולנוע. איך אומר אלן רנה? עוד לא ראיתם כלום.

שליחנו לקאן מדווח: כל הדיווחים של אבנר שביט מהריביירה

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/הלתנאי שימוש
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully