פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      שליח וואלה! לפסטיבל קאן: סקס, סמים וקריסטן סטיוארט

      "בדרכים" עם קריסטן סטיוארט נועז אך לא משתווה לקלאסיקה עליה הוא מבוסס והטייקון הישראלי שיקבץ סביבו את לני קרביץ ואופרה ווינפרי. דיווח מיוחד מהריביירה הבוערת

      מסע של שישים שנה בא אמש לסיומו בפסטיבל קאן, עת התקיימה הקרנת הבכורה של "בדרכים", העיבוד לספר הפולחן של ג'ק קרואק שהוקרן במסגרת התחרות הרשמית.

      רומן המסע המפואר יצא לאור ב-1951, וכבר מסוף שנות החמישים נעשו ניסיונות להביא אותו אל הבד. הם נמשכו במשך חמשת העשורים שלאחר מכן, ועירבו כמה מן השמות הגדולים בתעשייה, אך מעולם לא הבשילו. בשלב מסוים כבר מקובל היה לחשוב שאחת היצירות הספרותיות המעצבות של דור הביט פשוט אינה שמישה לעיבוד קולנועי, ולכן אדפטציה כזו לעולם לא תגיע.

      אך הבמאי הברזילאי וולטר סאלס, שכבר התמחה ביצירת סרט מסע ב"דרום אמריקה באופנוע", הצליח במקום שבו רבים וטובים כבר נכשלו. כתוצאה מכך, יכולנו לראות אתמול בריביירה כיצד המילים של קרואק קורמות עור וגידים. זה קרה עם צוות שחקנים פוטוגני במיוחד, ובהם קריסטן סטיוארט, קירסטן דאנסט, איימי אדמס, אליזבת מוס, ויגו מורטנסן, סטיב בושמי, גרט הדלונד ומעל כולם, סם ריילי. השחקן הבריטי מגלם כאן את הגיבור, בן דמותו של הסופר, ונראה כאילו לא פשט את המבט מיוסר שליווה אותו עת נכנס לעורו של איאן קרטיס, סולן ג'וי דיוויז'ן ב"קונטרול".

      קריסטן סטיוארט עם קירסטן דאנסט (יח"צ)
      סוף סוף עשו את זה. קריסטן סטיוארט וקירסטן דאנסט בבכורת "בדרכים" (צילום: אימג'בנק - GettyImages)

      כל השחקנים הללו לוקחים אותנו למסע עמוס אורגיות, סמים והרהורים קיומיים באמריקה של סוף שנות הארבעים. להרפתקה שלהם אין מטרה אמיתית – הם רק רוצים לברוח, ולא להיות קשורים בשום כבלים. "בדרכים", לפחות בגרסה הקולנועית שלו, הוא סיפור על חופש, ובהתאם לכך עשוי בחופשיות אמנותית מוחלטת. בלי עלילה, רק עם יצרים.

      אך למרות כל היצרים הללו, "בדרכים" לא מצליח לשלהב, וזאת בעיקר כיוון שהוא מתנהל בכבדות מכל הבחינות. הטון הכללי שלו עגמומי ומתפנק יתר על המידה, הקצב שלו מונוטוני וגם יש בו שימוש עודף בקריינות. זו מנסה לדחוס בין דימוי אחד למשנהו את הטקסטים העמוסים של קרואק, אך קולנוע אינו מופע ספוקן וורד, ולכן הקריין נותר ללא אוויר לנשימה, והמילים היפות הולכות לאיבוד.

      בעיה נוספת של "בדרכים" היא שרומנטיקנים מקוללים כמו אלה שמככבים בו כבר מזמן אינם אייקונים. לכן, השנים שחלפו בין הדפסת הספר להקרנת עיבודו הקולנועי לא היטיבו עם הסרט.

      במסגרת הניים-דרופינג של "בדרכים", אנו רואים בין חפציהם של גיבוריו גם קלאסיקות ספרותיות מזרם התודעה בסדר הגודל של "יוליסס" ו"בעקבות הזמן האבוד". גם הניסיונות להביא את אלה אל הבד לא צלחו יפה, כך שהכישלון של סאלס בסך הכל מצטרף לרשימה נכבדת של סרטים שלא השכילו לתרגם קולנועיות ספרים מסוג מסוים. הבמאים שלהם תמיד ידעו שאין להם סיכוי להצליח במשימה, ובכל זאת יצאו להרפתקה, אולי מפני שכל כך אהבו את המקור, שלא היו יכולים לעמוד בפיתוי.

      אז צריך להעריך את סאלס על האומץ שלו וכוונותיו הטובות, וגם לומר שהסרט בסך הכל נסבל, ומדי פעם כן מצליח לעורר תגובה בצופה – למשל בסצינת השלישייה בכיכובה של סטיוארט הערומה, או בשעה שבושמי מזנה צעיר נזקק כדי לשכב איתו. נוסף לכך, בסיומו הוא משכיל לתת פרספקטיבה, ולתת מבט יפה בתקופה יפה שהיתה ולא תחזור שוב.

      בסיום הקרנת העיתונאים של "בדרכים" השתררה באולם דממה מלאת זלזול, אך זו היתה תגובה חריפה מדי – זה לא סרט טוב, אבל הוא לא רע, ולבטח עדיף על כמה מן היצירות האחרות שהוקרנו בתחרות. אפשר להיות בטוחים שלו היה נעשה בידי קולנוען צרפתי קשיש בעל שם, קבלת הפנים היתה סלחנית בהרבה.

      מתוך הסרט "בדרכים" עם קריסטן סטיוארט (יח"צ)
      אם הבמאי היה צרפתי כולכם הייתם מלקקים. "בדרכים" (צילום: יח"צ)

      הקרירות שבה התקבל "בדרכים" היתה כאין וכאפס לעומת מה שחיכה ל-"Post Tenebras Lux", סרטו החדש של המקסיקאי קרלוס רייגדס שהוקרן לעיתונאים בהמשך היום, גם כן במסגרת התחרות הרשמית. חוסר הנחת הורגש לאורך כל ההקרנה, ובסיומה מילאו את האולם שריקות בוז – הרועמות ביותר עד כה בפסטיבל. חשוב מכך, הן גם לא אוזנו במחיאות כפיים.

      סגנונו המאתגר של רייגדס דווקא סחט בעבר תשואות בקרב מיטיבי הלכת, אך הפעם הוא מתח את הגבולות יתר על המידה גם מבחינתם. המופשטות שלו כבר הפכה לשרירותית, והפיוטיות שלו למלאכותיות. חמור מכל, האוונגרדיות שלו חצתה את מחוזות הטעם הטוב וגלשה לאלה של הנלעגות. במהלך ההקרנה הקהל עוד התעלם באדיבות מרצף הסצינות התמוהות, ובראשן מין קבוצתי ביזארי ולא ברור בסאונה. אך ברגע לקראת הסיום שבו אחת מן הדמויות ערפה לעצמה את הראש באופן תמוה לחלוטין, נשבר גב הגמל ונפתחה הדלת לזריקת העגבניות.

      האכזבה מ-"Post Tenebras Lux" משליכה גם על המירוץ לדקל הזהב. לפני הקרנתו, נחשב הסרט אחד המועמדים המובילים לפרס, אך עתה ברור שזה לא יקרה. כעת, הפייבוריט הוא "הולי מוטורס" של ליאוס קאראקס, ואם הוא באמת ייהנה מהכבוד זה יהיה דבר די מדהים בהתחשב בעובדה שהקריירה של הבמאי שלו היתה קבורה מתחת לאדמה במשך כמעט עשרים שנה.

      בינתיים, מחוץ לתחרות הרשמית, הציגה מסגרת הצד "השבועיים של הבמאים" סרט נוסף שעורר ציפיות ואיכזב. הפעם מדובר ב-"Sightseers", הזוועתון החדש פרי עטו של בן וויטלי הבריטי, מי שהיה אחראי לאחת מיצירות האימה המדוברות של השנה האחרונה, "קיל ליסט".

      אז היה מדובר בסרט מורכב להפליא, אולי אפילו מורכב מדי. הפעם בחר וויטלי בכיוון בסיסי בהרבה: קומדיה שחורה פשוטה מכל בחינה, המציגה את סיפורם של פסיכופת ואהובתו המאותגרת שכלית שיוצאים יחד למסע קטל.

      הקולנוען הבריטי מצליח לתבל את המסע הזה באקסצנטריות חיננית, ולתאר את תוצאותיו הקטלניות בצורה שתענג את חובבי המיתות הקולנועיות המבחילות. הבעה היא שהסרט כמכלול לא משכיל להתרומם או לבדל את עצמו, והוא נותר קומדיית אימה סוג ב' או אפילו ג'. כמוהו, נעשים עוד לפחות חצי-תריסר בשנה, רק שהם מוצאים עצמם מוקרנים בפסטיבלים יוקרתיים הרבה פחות. מקאן ומוויטלי אפשר היה לצפות ליותר ממה שקיבלנו כאן.

      מתוך הסרט "Sightseers" (יח"צ)
      אפשר היה לצפות להרבה יותר. "Sightseers" (צילום: יח"צ)

      לסיום, כמו בכל יום, גם אתמול שלל ידיעות על פרויקטים עתידיים או על תקריות עכשוויות התפזרו בחלל האוויר בין הקרנה להקרנה. לאחת מן החדשות הללו היתה גם נקודה ישראלית: חברת המדיה הבריטית אייקון, שאביב גלעדי משמש מנכ"לה, הציגה כאן אמש באופן רשמי את הפרויקט החדש והמדובר שלה – "המשרת", מעלליו של האפרו-אמריקאי ששירת תחת שמונה נשיאים שונים בבית הלבן, וסיפורו הוא גם זה של ההיסטוריה אמריקאית כולה בזמן הזה. תחת שרביטו של המפיק הישראלי, ישחקו בין השאר ג'יין פונדה, לני קרביץ, אופרה ווינפרי, פורסט וויטאקר ועוד.

      עכברים הוליוודים הסתקרנו גם לשמוע על הפרויקט הבא שמתכנן אלכסנדר פיין, היושב כאן בחבר השופטים של התחרות הרשמית. לפי דיווחים, סרט זה יהיה בשחור-לבן, אולי בהשראת "הארטיסט", שגנב ל"היורשים" פרי עטו את האוסקר השנה. חובבי פוליטיקה מזרח-תיכונית לקחו לתשומת לבם גם את הציוץ של תיירי פרמו, המנהל האמנותי של פסטיבל, שסיפר כי "אחרי הקרב", הסרט המצרי שהוקרן במסגרת התחרות הרשמית, הפך מאז למטרה בתקשורת המצרית. זו תוקפת אותו על הדרך שבה הוא מציג את האירועים בכיכר תחריר.

      אביב גלעדי (ניר לנדאו, מערכת וואלה!)
      הטייקון הישראלי שיביא את הכוכבים סביבו. אביב גלעדי (צילום: ניר לנדאו)

      אך מעל כל אלה, את ההצגה גנב אלק בולדווין, שלאחר עימות עם הארווי ווינסטיין יצא להסתובב באחת מן המסיבות הנוצצות הרבות בריביירה ולהשמיץ אותו בקול רם ובפני כולם. בעשותו כן, השתמש בהגדרה המשפילה ביותר שקיימת כרגע במילון, וקרא לו "דושבאג".

      אנשים כמו בולדווין לא אמורים להסתובב במקומות כמו קאן ולעלוב במפיקים כמו ווינסטיין בעזרת מילים כמו דושבאג. אך כפי שהיה אפשר להתרשם אתמול בכל פינה של הפסטיבל, הרי שהשילוב בין החום, הלחץ והעייפות מוציא כאן רבים מדעתם במידה זו או אחרת, ובולדווין לקח את זה קשה במיוחד. נותרו עוד ארבעה ימים לראות אם ההיסטריה בריביירה תוליד קורבנות נוספים.

      פסטיבל קאן 2012: כל הדיווחים של אבנר שביט מהמונדיאל של עולם הקולנוע
      פסטיבל קאן 2012: עוד דיווחים ותמונות בפייסבוק