בימים הקרובים יעלה יוסף סוויד על מטוס ללונדון בדרך לאחת ההזדמנויות הנדירות בקריירה שלו: להציג את המחזה השייקספירי "הסוחר מוונציה", בו הוא משתתף בימים אלה בתיאטרון "הבימה" לצד יעקב כהן, אלון אופיר, הילה פדלמן ואחרים, על בימת תיאטרון הגלוב המפורסם. זה יקרה במסגרת פסטיבל Globe To Globe שנערך שם מדי שנה, מעין אולימפיאדת שייקספיר בינלאומית. רק דבר אחד מעיב על האירוע המרגש הזה חברי הארגון BoycotIsrael, הקורא להחרים את ישראל, מתכננים גם הם להגיע לפסטיבל ולמחות נגד הנציגות הישראלית.
אבל סוויד, שמוצאו הערבי אילץ אותו לא פעם לבטא בקול רם את דעותיו הפוליטיות, לא באמת מוטרד מהעניין: "מצד אחד, אנחנו קצת דואגים", הוא אומר. "מצד שני, אותי באופן אישי זה מאוד מרתק. במקביל למאבקים האלימים שקורים פה בארץ, זה מאבק תרבותי, וזה מרתק שאנשים באים ואומרים את דעתם ואנחנו צריכים לעמוד מול זה ולראות איך אנחנו מתמודדים. זה מה שיפה במאבק שהוא לא מאבק אלים, ואני חושב שזכותם להגיד מה שהם רוצים. גם אי אפשר לקרוא להם 'אנטישמים', שזו המלה הראשונה ששולפים בהקשר כזה, כי יש שם גם הרבה יהודים. לא סתם נמכרו כל הכרטיסים, זה שיווק את ההצגה טוב מאוד".
זה לא מעכיר את האווירה לקראת הנסיעה?
"הדבר היחיד שקשה לי איתו הוא הערבוב הזה בין חרם לתרבות. לא יודע מה לגבי חרמים אחרים, להחרים את ליברמן למשל אני מאוד בעד, אבל תרבות היא המקום היחיד שנשאר שבו אפשר להפגיש בין אנשים ולעשות דברים, לשנות. אם אתה לוקח גם את זה, אז לא נשאר כלום".
גם אם רוצים, קשה מאוד להתחמק מהדיון על יחסי היהודים-ערבים בישראל, כשניגשים לראיין את סוויד. ההשתתפות שלו ב"הסוחר מוונציה" בבימויו של אילן רונן, מבין המחזות המוכרים ביותר של שייקספיר, רק מחדדת את הסוגיה עוד יותר. סיפורו של סוחר עשיר (אופיר) שחותם ערבות לחברו הטוב בסניו (סוויד) על מנת שיוכל לנסוע אל מעבר לים ולכבוש את לבה של יורשת עשירה בשם פורציה (פלדמן). הדמות המדוברת ביותר במחזה היא זו של שיילוק (כהן באחד התפקידים הטובים בחייו), יהודי ומלווה כספים שמצד אחד מוצג כאדם מעונה וסובל, זר ודחוי, ומן הצד השני, כהתגלמות הסטריאוטיפ האנטישמי של היהודי המלווה בריבית, אכזר ונקמן.
"אי אפשר להתעלם מכך שזה מחזה שהוא במקור אנטישמי. מצד שני, יהודים עושים את זה, ויש גם שחקן ערבי בקאסט", סוויד צוחק. "אבל הבימוי של אילן מדגיש את העובדה שההצגה הזו מטפלת בנושא הגזענות בכלל, והיחס של כל אחד מול האחר והשונה. שזה מה שקורה בארץ ובעולם, אם זה נגד יהודים, נגד ערבים, מן גלגל כזה שלא נגמר ולא נחסך מאף אחד".
דווקא בשנים האחרונות, יש תחושה שסוויד, אוטוטו בן 36, מתחיל להתגבר סוף כל סוף על סטמפת "ערבי המחמד" שדבקה בו מיום שסיים את לימודיו באוניברסיטת תל אביב. אחרי שלוהק באופן קבוע לתפקיד הערבי, אם ב"טלנובלה בע"מ" ואם ב"ללכת על המים" ו"הבועה", לשם שינוי בשנים האחרונות ראינו אותו מגלם גם יהודי, ב"2.3 בשבוע" הפרובוקטיבית ובעונה השנייה של "עספור". בנוסף הוא אף קיבל תפקיד קטן בפרק הראשון של "הומלנד" הכה מוערכת, על תקן אסיר עיראקי שמדליף מידע לדמותה של קלייר דיינס.
"מה שמצחיק הוא שבהוליווד, גם יהודים וגם ערבים מתקבלים בעיקר לתפקידים של ערבים", אומר סוויד, "חוץ מאיילת זורר ויוצאים מן הכלל אחרים שמשתחלים גם לתפקידים אחרים. אבל אפילו אלון אבוטול גילם ראש חוליה ערבי. גם אני נכנסתי לקולנוע הישראלי דרך החלון הזה, של הערבי, ואחר כך ניסיתי לשבור את זה ואמרתי לא להרבה תפקידים ערביים אחרי שהוכחתי את עצמי כשחקן. אני משחק תפקידים של ערבים בכיף, רק שזה לא יתקבע לשם. זה העניין. בכל פעם שאני עושה תפקידים שהם אחרים מספיק, אני אומר אוקיי, עכשיו אני יכול לעשות שוב תפקיד של ערבי".
אתה עדיין מרגיש שהטייטל הזה מלווה אותך לכל אודישן?
"לאו דווקא. עד לפני שנתיים הרגשתי שזה ככה, שאם בוחרים אותי אז יש לזה משמעות כפולה, אבל אני חושב שאני מתחיל לצאת מזה. השתתפתי בעונה השנייה של 'חטופים', ואמנם אני עושה שם שוב תפקיד של ערבי, אבל הרשיתי לעצמי לעשות תפקיד כזה אחרי שעשיתי כמה שהם לא. אני מקווה שבמאים ומלהקים הוציאו לעצמם מהראש את זה שאני מתאים רק לתפקידים של ערבים. וזה משתנה גם בתיאטרון, ב'אם יש גן עדן' אני מגלם את מפקד הבופור. ברור שגם על זה שאלו אותי, 'איך אתה עושה את זה?'. מה זה איך? אני שחקן, אני אעשה כל תפקיד שיתנו לי. רק פה בארץ עושים את הקישורים האלה".
ואולי אם לא היית ערבי, כבר היית במעמד של מגה סטאר ומקבל כל תפקיד שמתחשק לך.
"תראי, זה שאני עדיין לא נמצא בטופ של הטופ, באיזשהו מובן אני חושב שזה כן קשור לעובדה שאני ערבי. יש במאים שאולי מפחדים ללהק אותי, כי הם לא יודעים מה הקהל יחשוב ואיך הוא יגיב. אולי זה מאיים עליהם או לא יודע מה. אבל חלק מזה גם עניין של מקריות. אני לא חותר למקום של להיות סטאר, לא לוקח כל תפקידים שמציעים לי. הסטארים האלה, הרבה פעמים איזה ערוץ קונה אותם והם הופכים לטאלנטים, ואני לא יודע אם זה מתאים לי. טאלנטים לא מצהירים על דעותיהם הפוליטיות, הם צריכים להיות מאוד ייצוגים ולא לצאת נגד קונצנזוסים. ואני לא יכול להיות כזה".
עד השנה האחרונה, שהביאה איתה עבור סוויד תפקידים בולטים בסדרות, סרט קולנוע קנדי בשם "אינשאללה" שצולם בירדן וכרטיס כניסה למועדון השחקנים הקבוע והנחשק של תיאטרון הבימה, עברו על סוויד שנתיים לא פשוטות. בזמן שאשתו, במאית התיאטרון יעל רונן, לא הפסיקה לעבוד, הוא מצא את עצמו בבית, מגדל את בנם המשותף, אלכסנדר.
"זה קשה, מאוד קשה. אלה היו שנתיים שהכניסו אותי לדיכאון. נולד לך ילד, אתה רוצה לפרנס וגם האגו שלך כגבר נפגע כי רק אשתך עובדת ונורא מצליחה. אני מודה שהיו תקופות שאני לא עבדתי והיא עבדה והצליחה, וקינאתי. אתה מרגיש לגמרי חסר ערך, ובטח לוקחים אותי רק כי צריכים למלא את המשבצת של הערבי. אז עשיתי דברים אחרים, כמו בובנאות, ערוץ הופ ו'רחוב סומסום', קצת דיבוב וכמובן תיאטרון כל הזמן, אבל מבחינת פרנסה זה לא מספיק ובמשך שנתיים הייתי קצת אבוד. הלכתי לקואצ'רית מדהימה שמאוד עזרה לי לצאת מזה. הלכתי אליה ממקום של 'אין לי עבודה, אני לא יודע לאן אני הולך. אני שחקן טוב אבל מאבד אמון בעצמי, אני לא יודע אם מספיק הוכחתי את עצמי או שלוקחים אותי רק לתפקידים של ערבים'. והיא הוציאה אותי מזה, כמו מתנה משמיים. לימדה אותי שברגע שאתה נרגע, העבודה מגיעה מעצמה".
מה יותר קשה, להיות ערבי שנשוי ליהודיה, או שחקן שנשוי לבמאית?
"עניין הערבי-יהודיה הוא כבר מזמן לא אישיו אצלנו", צוחק סוויד, "גם בגלל שאנחנו גרים בתל אביב וגם בגלל שאנחנו מוקפים בחברים שלא סופרים את זה. יש לי חברים יהודים שהם יותר שמאלנים ממני. אני ויעלי נמנעים מלעבוד יחד, למעט מקרים שבהם זה מתבקש, כמו למשל כשהיא מקבלת פרויקטים בחו"ל ואני מתאים לתפקיד, אז זה גם נוח מבחינה טכנית כי יש לנו ילד ושנינו יכולים לנסוע איתו. אבל במקרים אחרים אנחנו משתדלים לא לערבב. גם עם אילן (רונן, במאי "הסוחר מוונציה" והמנהל האמנותי של תיאטרון "הבימה" ח.ג.), אבא שלה, כשאני עובד איתו אני לא מרגיש קשר משפחתי. רק אחר כך מדברים על הנכד, אבל במהלך העבודה זה לא שם".
הנסיעה הקרובה ללונדון, כמו גם סרט צרפתי שממתין לו באופק, מעוררים אצל סוויד מחשבות על חו"ל, אבל לא בהכרח בהקשר שאתם חושבים. "אני לא רואה את עצמי ממש עובר לגור בחו"ל, למרות שלפעמים האופציה הזו עולה", הוא אומר. "למזלי, כן יוצא לי לעבוד הרבה עם חו"ל בזמן האחרון, וזה מאפשר לי מקום נקי. אתה מגיע לסט בלי כל המטען הזה שבארץ מיד מדביקים לך. אתה שחקן וזהו. הסיבה היחידה שתגרום לי ממש לעבור לגור בחו"ל, זה אם יהיה יותר גרוע פה, במובן של איפה לגדל את הבן שלי. מבחינה פוליטית, אלימות, גזענות, שנאה, כל המקום הזה. זה מקום שהוא הארד קור".
אז איך שומרים על תקווה?
"אם לא הייתה לי תקווה לא הייתי נשאר פה. אני חושב שבסופו של דבר אנשים רוצים לחיות בשקט. אני שונא את ההנהגה פה, שממשיכה להפחיד את האנשים. בכל פעם שיש את יום השואה, את שומעת את ביבי משווה את אירן לשואה, ואפילו אני בתור ערבי שאין לי קשר לשואה, מרגיש בושה. משתמש בדבר הזה בתור מניפולציה ואנשים הולכים עם זה. אבל הבחירה להישאר כאן, יש בה גם מן משהו של 'לא תבריחו אותי מפה'. העניין הזה של הכיבוש והכסף שעובר להתנחלויות, כסף שהוא שלנו, שנלקח מהמסים שלנו לטובת איזה מיעוט קיצוני, כל המצב הזה גורם להרבה פלסטינים לעזוב. הרי זה מה שרוצים, שנברח מפה. זו אג'נדה מאוד ברורה. אבל אני לא מוכן שיבריחו אותי מפה בכוח. אני פה ואני הבעיה שלך. תתמודד".
מסכימים עם יוסף סוויד? ספרו לנו בפייסבוק