פסטיבל קאן 2012: כל הכתבות

    שליח וואלה! לפסטיבל קאן: השדרוג של רוברט פטינסון

    כוכב "דמדומים" הוא הדבר המרשים היחיד ב"קוסמופוליס", כולל עוגה לפנים. ועוד מהריביירה: המשבר הכלכלי מטריד, סצנות מין מרהיבות ומי היורש של אוגי מ"הארטיסט"? מיוחד

    אבנר שביט, שליח וואלה! לפסטיבל קאן

    אמנם התוצרת ההוליוודיית בתחרות הרשמית של פסטיבל קאן בשנה זו אינה מרשימה, אבל לפחות אפשר ללמוד ממנה דבר מה: ה-9/11 כבר אינו הטראומה המרכזית בחברה האמריקאית; ההתפרקות הכלכלית ב-2008 תפסה את מקומה. זה תהליך שאפשר היה להיווכח בו כמעט בכל הסרטים שהגיעו הפעם לריביירה מארצות הברית, והוא היה מובהק במיוחד ב"קוסמופוליס", העיבוד של דיוויד קרוננברג לספרו של דון דלילו, שהוצג כאן אמש (שישי) בהקרנת בכורה.

    בסרטים האמריקאים הקודמים שהשתתפו בתחרות, העיסוק במשבר הכלכלי היה מרומז במידה זו אחרת: "מחוץ לחוק" שיקף את ימינו דרך שנות השלושים ו"להרוג אותם ברכות" המשיל את הקפיטליזם לתעשיית הרוצחים השכירים, למשל. ב"קוסמופוליס", לעומת זאת, העיסוק בהתמוטטות וול-סטריט הוא לא רק הישיר בתחרות, אלא בכלל מן הבוטים שנראו עד כה בהוליווד. אין בו שום אלגוריות: הוא מתרחש במציאות פוסט-אפוקליפטית שאחרי המשבר, ומדבר עליה ורק עליה.

    ליתר דיוק, הוא עושה זאת דרך מעקב אחר מיליארדר ניו-יורקי צעיר מנוון (רוברט פטינסון) שחורש את העיר בלימוזינה שלו, וככל שהנסיעה מתקדמת, הולך ומאבד את כל מה שיש לו. סדרה של דמויות פוגשת אותו במהלך היממה, ובה אהובותיו, רוחות מן העבר ומפגינים של תנועות מחאה התוקפים אותו בלהט. מול כל אלה, הוא לרגע אינו מאבד את שלוות רוחו, ומנהל איתם במבט אדיש ובקול מכני את הדיונים על נפילתו הקרבה.

    (תוכן מקודם)

    פיתוח מהפכני לטיפולי אנטי אייג'ינג בבית יחולל שינוי בעור הפנים שלך

    בשיתוף נומייר פלוס
    לכתבה המלאה
    מעריץ עוד מימי "דמדומים". קרוננברג ופטינסון בריבריירה (צילומים: אימג'בנק - GettyImages)

    הבעיה של "קוסמפוליס" היא שיש בו יותר מדי דיונים שכאלה – זוהי אולי היצירה הצרפתית ביותר של קרוננברג, במובן זה שהיא המילולית וגם הפורמליסטית והמתנכרת מכולם. אמנם העיצוב החזותי כאן מהפנט, כיאה לבמאי, אבל הוא משמש תפאורת רקע בלבד ולא בא לידי ביטוי בעלילה עצמה. הדימויים לא משחקים תפקיד, והסרט בנוי על רצף של ראשים מדברים, שמפטפטים ומפטפטים עד שהדבר מתחיל להתיש ולייגע. מה עוד, שחילופי הדברים ביניהם בסופו של דבר בנאליים למדי, ונוצר פער בין היומרה ליצור פרובקציה והתוכן השטחי למדי.

    מקור חולשה נוסף בסרט הוא רמת המשחק: פטינסון אמנם מרשים בתפקיד הראשי, וגם התפקיד הקטן של מתייה אמלריק כפעיל המחאה שמטיח עוגת קצפת בפניו חינני בהחלט. אך כנהוג בפסטיבל, לדמויות הנשיות ניתן כאן חומר גלם מעליב, ובולטת במיוחד ז'ולייט בינוש בתפקידה המביך ביותר מאז "התנתקות" של עמוס גיתאי. גם פול ג'יאמטי, שמגיח בשלב מסוים של "קוסמפוליס" כדמות המשנה החשובה בו, חוטא במשחק צעקני מדי, שמדגיש עוד יותר את החולשה של הטקסט.

    בסך הכל, "קוסמופוליס" הוא סרט מעניין, וממשיך ביתר שאת את המגמה ש"התמוטטות" ויצירות הוליוודיות אחרות על המשבר הכלכלי החלו בה בשנים האחרונות. אך למרות המימד המרתק בו, הוא לא מתפתח ליותר ממה שנראה כמו מעין תשובה כבדת ראש יתר על המידה לפרק הלימוזינה המפורסם של "סיינפלד", הצפייה בו אינה מהנה ומעוררת מחשבה, והאדישות שבה התקבל כאן די מובנת.

    הטראומה מן המשבר הכלכלי ניכרת גם ב"טעם הכסף", סרטו של הדרום קוריאני אים סאנג-סו ("המשרתת"), שהוצג אף הוא אמש במסגרת התחרות הרשמית. במקרה זה, הקולנוען מותח ביקורת חריפה על החברה הגבוהה במולדתו דרך סיפורה של משפחה שיש לה כל כך הרבה כסף, שהיא משתעשעת בשטרות כאילו היו מים.

    בדומה ל-"The Paperboy" שהוצג כאן אמש, גם המתחרה הדרום-קוריאני עושה זאת באמצעים תסריטאיים וסגנוניים של אופרת סבון-טראשית. בכך הוא מצליח להוסיף עוד כמה סצינות מוקצנות לגלרייה המרשימה שכבר התאספה לה בפסטיבל השנה, ובראשן משגל לוהט בכיכובה של קשישה.

    אך בשעה ש-"The Paperboy" היה לפחות מספיק גרוע כדי להיות משעשע, הפעם התוצאה סתם אווילית למדי, והצופה ממהר ללכת לאיבוד בעלילה המסובכת וחסרת העוקץ. כמו ב"קוסמפוליס", גם כאן הכל מתרחש על רקע עיצוב חזותי מרשים המשתמש היטב בניגודיות בין שחור ולבן, אך מרגע שתפס את העין, הסרט לא משכיל לשמור על תשומת הלב.

    הטריילר של "טעם הכסף":

    אסתטיקה למופת חיכתה לצופים גם ב"רנואר", סרטו של ז'יל בורדו, הנועל את "מבט מסוים", המסגרת המשנית החשובה ביותר בצד התחרות הרשמית. הבמאי הצרפתי עוקב כאן אחר דוגמנית העירום הצעירה שעוררה השראה בצייר אוגוסט רנואר בימי זקנתו, והפכה גם לאהובתו של בנו ז'אן – מי שיהיה לאחד הקולנוענים החשובים בדורו, אך אז עוד היה חייל פשוט.

    הצרה היא שנדמה כי פרק הזמן המתואר בסרט הוא הפחות חשוב בחייהן של כל אחת משלוש הדמויות, וכי הסיפורים המעניינים באמת עליהן מסתתרים במקומות אחרים. אך כשלעצמו, "רנואר" הוא דרמה תקופתית-רומנטית יפה, המתהדרת בשלל מעלות.

    בין השאר, הוא נהנה מצבעים חמים וסוחפים, שהולמים את המורשת של גיבורו, מן הבימוי הנבון, העדין והמאופק של בורדו, ומן המוזיקה המקורית שכתב לו אלכסנדר דספלה, ככל הנראה גדול המלחינים כיום בעולם הקולנוע. יותר מכל אלה, הוא מתפאר בעיקר בהופעתה של כריסטה טרה כמוזה של הרנוארים. השחקנית הצעירה כבר קנתה לעצמה שם בשנים האחרונות, אך כאן היא עושה את קפיצת המדרגה האמיתית שלה, ומפגינה נוכחות נדירה, שוודאי תהפוך אותה בשנים הקרובות לאחד השמות המבוקשים ביותר בקרב המלהקים במולדתה.

    השחקנית היפהפייה גם מספקת כאן את סצינות העירום הטובות ביותר בפסטיבל כולו, ובכך דואגת כי גם לצופים שאינם חובבי אימפרסיוניזם תהיה נחת מהסרט. "רנואר" נרכש להפצה בישראל ואפשר להאמין כי יעבוד בה היטב, בעיקר במסגרת הקרנות חגיגיות שבהן תקדם לו הרצאה על הצייר ובופה של יין אדום וגבינות.

    אחרי כל זה, נותר לפסטיבל להקרין רק סרט אחד במסגרת תחרותית – "Mud" של ג'ף ניקולס ("סערת רוחות") בכיכובם של מתיו מקונוהיי וריס וויתרספון, שיוצג בו היום כחלק מן התחרות הרשמית. לאחר הקרנתו, יוכל חבר השופטים של מעמד זה להתכנס ולהכריע על הזוכים בו.

    בניגוד לאוסקר, הגוף שבוחר את הזוכים בקאן משתנה משנה לשנה, ולכן אי אפשר להיעזר בניסיון העבר כדי לנבא את החלטותיו. הכל תלוי בגחמות של החברים המתחלפים בוועדת השיפוט ובעיקר של יושב הראש שלהם – הפעם זהו הבמאי האיטלקי נני מורטי.

    עם זאת, די ברור מי הם המתחרים העיקריים על דקל הזהב, הפרס היוקרתי בפסטיבל, ועל העיטורים המשניים יותר.
    אלו הם "אהבה" של מיכאל הנקה, "הולי מוטורס" של ליאו קאראקס, "הציד" של תומס וינטברג, "מעבר לגבעות" של כריסטיאן מונג'יו, "עוד לא ראיתם כלום" של אלן רנה ו"Rust and Bone" של ז'אק אודיאר. ברשימה זו אין אף שם אמריקאי, שכן כפי שהראה גם "קוסמפוליס", ההחלטה למלא את התחרות במוצרים הוליוודיים הוכיחה את עצמה מבחינת הסיקור התקשורתי הבינלאומי סביב הפסטיבל, אך לא מבחינה אמנותית.

    האם האנקה יעשה זאת שוב? מתוך "אהבה" (צילום: יח"צ)

    כך או כך, התוצאות יוכרזו מחר (ראשון) ב-20:15 שעון ישראל, וגם מני יעיש הישראלי ימתין להן בכיליון עיניים. "המשגיחים", סרטו הראשון, מועמד באופן פוטנציאלי למצלמת הזהב, פרס שלוקח בחשבון את עבודות הביכורים שהוצגו במסגרות הרשמיות של הפסטיבל כולו.

    בינתיים, הוענק אמש בריביירה הפרס החשוב באמת בה – ה-"Palm D'og", שניתן בה מדי שנה לכלב שעושה את התפקיד הטוב ביותר בסרטי הפסטיבל. הפעם אמנם כבר לא היה כוכב מובהק כמו אוגי ב"הארטיסט", ובכל זאת התנהלה תחרות קשה בין הכלבים ב"ממלכת אור הירח", "הציד" וזה שעושה תפקיד כפול בסרט האימה "Sightseers". לאור המורכבות בתפקידו של האחרון, הוא זכה לקשט את מלונתו בעיטור היוקרתי, ויש לו עתה מספיק סיבות טובות לכשכש בזנב ולנבוח עד שנה הבאה.

    הפרס הזה היה הוכחה נוספת כי קאן, המקום שלא שינה אף אחד מכלליו מזה 65 שנה, הוא אכן מקדש שימור המסורת. בעת שבשאר העולם טרודים בחנופה אינסופית לחתולים, בריביירה אפילו לא טורחים לשלוח יד ללטף אותם, וכמו בימים הטובים, ממשיכים להאדיר דווקא את חברו הטוב של האדם.

    פסטיבל קאן 2012: כל הדיווחים של אבנר שביט מהריביירה
    פסטיבל קאן 2012: גם בפייסבוק של וואלה! תרבות

    טרם התפרסמו תגובות

    הוסף תגובה חדשה

    בשליחת תגובה אני מסכים/ה
      לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

      התרעות פיקוד העורף

        walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully