לקאן מגיעים בתקופה זו של השנה משתי סיבות: כדי להשתזף בשמש וכדי לראות סרטים טובים. השנה, היה קשה לעשות את שני הדברים מצד אחד, גשם מפתיע, סוער וטורדני הפך את חופי הריביירה לעיסה בוצית, ומצד אחר, התפריט האמנותי של פסטיבל הקולנוע היוקרתי המתקיים בעיר התגלה כמאכזב.
היה ברור כי מהדורת 2012 תתקשה להשתוות לזו המפוארת של שנה שעברה, והיא אכן לא עמדה במשימה. מחד, נראה כי אוצרי הפסטיבל ייבאו עודף של תוצרת הוליוודית פגומה אך ורק כדי לנצל את הכוכבים האמריקאים לשם העצמת הסיקור התקשורתי של השטיחים האדומים, כפי שהוכיחו למשל "מחוץ לחוק" עם שיה לבוף וג'סיקה צ'סטיין או "The Paperboy" עם ניקול קידמן וזאק אפרון. מאידך, הם גם הימרו על לא מעט יוצרי איכות בינלאומיים רק על סמך השם שלהם, ורבים מאלה לא הצדיקו את הקרדיט למשל מתיאו גארונה האיטלקי, ש"ריאליטי" הסתמי שלו ככל הנראה זכה בפרס הגדול של חבר השופטים רק מפני שיושב הראש ועדת השיפוט היה בן עמו של הבמאי, נני מורטי.
ובכל זאת, אפילו בשנה בינונית יחסית, הפסטיבל הוכיח שוב איזה תפקיד מרכזי יש לו בעיצוב פניה של השנה הקולנועית, ואפשר לקבוע במידה רבה של ודאות כי ראינו בו בשבועיים האחרונים רבים ממי שיירשמו בסופו של דבר כסרטים הגדולים והמדוברים של 2012.
קודם כל, היה את "אהבה" המופתי של מיכאל הנקה, שקיבל את דקל הזהב, וצפוי להתכבד במהלך השנה בעוד אינספור עיטורים כולל אולי אוסקר לסרט הזר הטוב ביותר. בכלל, נראה כי אפשר לסגור כבר את מרבית חמישיית המועמדים לפרס יחד עם הדרמה הצרפתית, גם "הציד" הדני, שהעניק למאס מיקלסן המצוין את פרס השחקן הראשי בתחרות הרשמית, ו-"No" הצ'יליאני, שהוכתר כסרט הטוב ביתר בתחרות הצדדית "השבועיים של הבמאים", מסתמנים כמי שיעשו את המסע מן הריביירה להוליווד, ועם ובלי קשר לכך עוד יעוררו הדים רבים בעולם.
נוסף לכך, "Rust and Bone" של ז'אק אודיאר לא יוכל להיות מועמד לאוסקר בקטגוריית הסרט הזר כיוון ש"אהבה" יתפוס שם את הנציגות הצרפתית, אבל כוכבתו מריון קוטיאר מסתמנת כמועמדת אפשרית בהחלט לפרס השחקנית הראשית, פרס שכבר הוענק לה על ידי האקדמיה האמריקאית.
אפילו בפינות הנידחות של הפסטיבל אפשר היה לסמן מועמד פוטנציאלי לאוסקר: סרט האנימציה הצרפתי "ארנסט וסלסטין", שהגיע משום מקום, הקסים את כל מי שצפה בו במסגרת "השבועיים של הבמאים", והוזכר בידי עיתוני התעשייה כמי שיכול להשתחל בין הפקות הענק של פיקסאר ודרימוורקס למשבצת המסורתית שהאקדמיה שומרת בקטגוריה זו ליצירות קטנות ועצמאיות.
אפשר להאמין שגם פרסי הרוח העצמאית, העיטור החשוב ביותר בעולם הקולנוע האמריקאי, יספקו בהמשך השנה מפגש מחודש עם כמה מן הסרטים שהוקרנו בקאן. "ממלכת אור הירח" היפהפה של ווס אנדרסון, שפתח את הפסטיבל, נהנה בסוף השבוע שעבר מאחת הפתיחות הטובות אי פעם בהפצה מצומצמת בקופות ארצות הברית, וצפוי להמשיך להרשים בכל הגזרות. "Beasts of the Southern Wild" הייחודי, הגיע לריביירה כשבאמתחו פרס מפסטיבל סאנדנס, והוסיף לו כאן את פרס מצלמת הזהב לעבודת ביכורים ואת פרס איגוד המבקרים במסגרת הצדדית "מבט מסוים". עתה נראה כי הסרט ניחן במגע זהב המאפשר לו לבזוז כל תחרות שבה הוא משתתף, ולכן ניתן להמר בוודאות מוחלטת כי ארון התארים שלו עוד יתמלא בהמשך בכל טוב.
ביום האחרון של הפסטיבל, סיפקה הגזרה העצמאית של הקולנוע האמריקאי גם את "Mud" של ג'ף ניקולס, שבגלל עיתוי הקרנתו לא נכתב עליו כאן בדיווחים היומיים, וזאת הזדמנות לעשות זאת לפני שעוד נרחיב עליו את הדיבור בעת הפצתו העתידית בארץ. זוהי דרמת התבגרות שכוכביה הרשמיים הם מתיו מקונוהיי וריס וויתרספון, אך מי שבאמת יוצר את האפקט הרגשי בה הוא טיי שרידן בן ה-15, המגלם את הנער שנקלע לתוך סיפור האהבה בין הדמויות הבוגרות שמגלמים הכוכבים. הסרט מנצל היטב את הסימפטיות מעוררת הזדהות של השחקן כדי לגעת בלבם של הצופים ולגרום להם להרגיש שוב בני נוער בעצמם.
כתוצאה מכך, "Mud" התקבל בהתלהבות נרגשת בכל אחת מהקרנותיו בקאן. אולי היו בפסטיבל סרטים שהעריכו אותם יותר, אבל אף אחד לא קיבל מן הצופים בריביירה מידה כזו של אהבה, אפילו לא "אהבה" בעצמו. לכן, אפשר להאמין שחוץ מהביקורות הטובות והפרסים שעוד תקבל, דרמה צנועה ודלת תקציב זו גם תניב רווחים יפים בקופות.
הקהל בקאן התמוגג גם מ-"The Angels' Share" המהנה של קן לואץ הבריטי, שעוד ישבור קופות במולדתו ויהיה להיט בסדר מידה קטן יותר במדינות אחרות. הצלחה בסדר גודל כזה צפויה גם ל"להרוג אותם ברכות" בכיכובו של בראד פיט. מותחן זה מצליח לשלב תחכום וחתרנות במסגרת של סרט ז'אנר בידורי, ובגלל זה והודות לשם של כוכבו, אמור להתחבב על הקהל שמחפש אקשן אינטיליגנטי וכבר בקושי מוצא אותו בקולנוע.
גם לחובבי הזוועתונים היתה נחת, שכן "Sightseers" של בן וויטלי הבריטי הוגדר לאחר הקרנותיו במסגרת "השבועיים של הבמאים" כאחת מקומדיות האימה הבולטות של השנה הקרובה. ההתלהבות ממנה היתה מעט מופרזת, אך זה לא מנע מכלי התקשורת השונים להגדיר את הבמאי שלה כממשיך דרכם של פיטר ג'קסון וגיירמו דל-טורו, שגם הם החלו ביצירת מהתלות בטעם רע.
מן הקצה השני והלא-מסחרי בעליל של הסקאלה, הריביירה השכילה גם לחשוף את הסרטים שאמנם לא יזכו להצלחה מסחרית ולעתים גם לא להפצה כזו, אבל עוד יעוררו השנה מהומה בכל הפסטיבלים בעולם כולל באלה של ירושלים וחיפה.
כאן, הכוונה היא ל"מעבר לגבהות" של הרומני כריסטיאן מונג'יו ו-"Post Tenebras Lux" של קרלוס רייגאדס המקסיקאי, שכיכבו בטקס הפרסים של התחרות הרשמית; "אחרי לוסיה" של מישל פרנקו, בן עמו האלמוני והיהודי של רייגאדס, שהיללנו אותו כאן מיד לאחר הקרנתו הראשונה ואכן הוא זכה בפרס לסרט הטוב ביותר במסגרת "מבט מסוים"; ו"הולי מוטורוס" של ליאו קראקס, שיצא בידיים ריקות, אבל עם עדת מעריצים נלהבת מאחוריו.
כל אלה הן יצירות כה תובעניות ו/או אינטנסיביות, מאתגרות וקיצוניות, שקשה לראות מי יוכל להתעלות עליהן בהמשך השנה, ואפשר לדמיין בקלות כיצד הן תופסות בזה אחר זה את משבצת "סרט החודש" של האוזן השלישית. כפי שקרה בקאן, סביר להניח כי כל הקרנה של אחד מהם תפלג את הקהל ותוליד להם עוד יותר שונאים מאוהבים, אך כרגיל, כל זה רק יעצים את ההילה סביבם.
בשל המוקצנות של סרטי האיכות הללו והטראשיות של כמה מן המוצרים ההוליוודים שהוצגו בריביירה, הפסטיבל התאפיין השנה בכמות חריגה של רגעים קשים לעיכול, כאלה שלעתים גבלו בפארודיה, והוא היה גדוש בזימה, באלימות חסרת רחמים ובהתנהלויות אנושיות מעוותות לחלוטין. באופן אירוני, כל זה קרה בדיוק בשעה שפרנסואה הולנד טבע בשיח הצרפתי את המושג "נורמליות", וסחף את התקשורת המקומית וגם את אזרחי המדינה בעקבות הבטחתו להמיר עם הזמן את האקסטרווגנטיות של קודמו בהתנהלות שפויה ומיושבת דעת בכל הגזרות של החיים הציבוריים.
אך פסטיבל קאן התגלה כהכל חוץ מנורמלי התפריט שלו היה במידה רבה משוגע. מעריפת הראש העצמית ב"Post Tenebras Lux" והסצינה שבה ניקול קידמן משתינה על זאק אפרון ב-"The Paperboy" הוא המחיש פעם אחר פעם כי הקולנוע העכשווי עדיין אינו מאמין להבטחות שאפשר להחזיר את המציאות למצב נורמלי. תחת זאת, הוא בוחר לשקף את רוח הטירוף, הבלבול ואובדן הדרך השוררת כרגע בעולם כולו. בהתאם לכך, אפשר גם היה לראות בריביירה סרטים שלא היו אלא הזיה אחת גדולה, למשל "קוסמופוליס" המרתק אך המייגע בסופו של דבר של דיוויד קרוננברג.
כחלק מחוסר הנורמליות של סרטי הפסטיבל, אי אפשר היה למצוא בהם כמעט ולו סצינת סקס קונבנציונלית אחת לרפואה. המשגלים היו רבים, כנהוג בעולם הקולנוע האיכותי, ותמיד היה בהם איזשהו ממד של חוסר לגיטימיות או של כפייה.
כפועל יוצא מכך, מרבית השחקניות שכיכבו בפסטיבל מצאו עצמן מגלמות דמויות שמתמרנות גבר בצורה נלוזה, או פשוט מזנות את עצמן באופן מבזה. דבר זה מוביל אותנו למאפיין הבולט השני של הפסטיבל היחס המשפיל שלו לנשים.
שוב, גם כאן זה קרה בניגוד מוחלט לערכים של נשיא המדינה המארחת. עם פתיחת הפסטיבל הוא הציג את ממשלתו החדשה וגילה כי באופן חסר תקדים, חצי מן החברים בה הם נשים. בריביירה בחרו לעשות את ההפך המוחלט, ובתחרות הרשמית לא היה בנמצא ולו סרט אחד שבוים בידי אשה.
חמור מזאת, כמעט כל הדמויות הנשיות ביצירות הגבריות הללו התגלו כפסיביות במקרה הטוב, פלקטיות במקרה הרע ושטניות במקרה הנורא עוד יותר. היה זה רק סמלי כי "Mud", שנעל את התחרות הרשמית, הביא לידי ביטוי באופן מובהק את תפיסת העולם שצצה מתחת לפני השטח בכל הסרטים שהוקרנו לפניו הסברה שהנשים הם מקור כל הרע בעולם.
כל זה הוכיח כי היה היגיון במחאת הקולנועניות והפעילות הפמיניסטיות ברחבי העולם, שהתרעמו כמה ימים לפני פתיחת הפסטיבל על הדרתן ממנו. אז היו שטענו כי הן מתבכיינות לשווא, אבל לאחר הצפייה בסרטים התברר כי כדבריהן, אכן יש משמעות אמנותית לאפליה מגדרית כזו, ואם נותנים את השופר רק למגזר אחד, הקול שיוצא ממנו עלול להיות חד-גוני וחסר כבוד לאחר.
לסיכום, טקס הסיום של הפסטיבל עורר געגועים לחגיגות זכיית "הערת שוליים" בפרס התסריט בשנה שעברה. השנה, הקולנוע הישראלי היה רחוק מלשחזר את ההישג, ובכל זאת היה לו במה להתגאות. קודם כל, "המשגיחים" של מני יעיש עבר בהצלחה את הקרנתו במסגרת המשנית "שבוע המבקרים", ויצא ממנה עם פרס צנוע ולא פחות חשוב מכך עם תגובות טובות ברבים מעיתוני התעשייה ואלה של צרפת, שמבטיחות לו כי עוד יזכה לתהודה מעבר לים.
"רסן" של אתי ציקו, שהוקרן במסגרת הסטודנטיאלית של הסינפונדסיון, אמנם יצא בידיים ריקות, אבל עם מחמאות רבות, ומי שדיבר עם חבר השופטים בתחרות יכול היה להבין מהם כי הוא ניצב כאחד המועמדים המובילים לפרס עד הרגע האחרון. כך או כך, ליוצרת המוכשרת שלו יהיה עתה קל בהרבה להרים את הסרט העלילתי הארוך הראשון שלה.
מובן כי סרט זה לא יהיה מוכן עד קאן 2013, אבל מי שכן צפוי להשתתף בו, לפחות לפי התחזית של שבועון הקולנוע הבר-סמכא "Le film francais", הוא "קונגרס העתידנים" של ארי פולמן. יחד איתו, מנבא העיתון כי נזכה לראות בשנה הבאה שורה ארוכה של יוצרים מסקרנים פוקדים את הריביירה עם עבודותיהם החדשות, ובהם טרנס מאליק, פדרו אלמודובר, לארס פון-טרייר, סופיה קופולה וגם הבמאי האיראני אסגר פרהאדי ("פרידה"), שיוכל לשחזר עם הבמאי הכחול-לבן את העימות שלו באוסקר האחרון מול יוסף סידר. מי יודע, אולי הפעם ידה של ישראל תהיה על העליונה.
לכן למרות הכל, יש למה לחכות בשנה הבאה. כפי שנאמר בטקס הסיום של האירוע, שום דבר לא יכול להפסיק את הגשם, ושום דבר גם לא יכול לעצור את הקולנוע. גם אם מהדורת 2012 של הפסטיבל הותירה טעם מריר-מתוק, יש את כל הסיבות שבעולם להתחיל כבר לתכנן את הנסיעה למהדורה הבאה שלו. רק הפעם, אל תשכחו להביא מטרייה.
פסטיבל קאן 2012: כל הדיווחים של אבנר שביט מהריביירה
פסטיבל קאן 2012: מדברים על זה בפייסבוק