שיר הפתיחה של "Sympathetic Nervous System", אלבום הסולו השלישי של נינט טייב והראשון שלה בשפה האנגלית, הוא כנראה כל הסיפור שלו, או לפחות התחלתו המעולה: ריפים מהשער של ה-NME, קול גדול שצבר חספוס של קריזה, פזמון קליט וכריזמה, הו כריזמה. אם יש תכונה אחת שהרוק הישראלי אף פעם לא הבין שהיא חשובה לא פחות ממשפט יפה שכתבת במדורה, זו כריזמה והכריזמה של טייב שינתה את הפריים טיים הישראלי, ועכשיו היא תשנה גם את הרוק המנומנם שלו. מרגע שטייב סימנה את המטרה הזו, זה כבר היה ברור: משהו חייב להשתנות.
בשורה התחתונה, "Sympathetic Nervous System" הוא אלבום מצוין, ויותר משהוא אלבום מצוין, הוא אלבום מתקדם: הוא טוב יותר מ"קומוניקטיבי", חכם ממנו ומסתכל עליו כמו אח קטן שכל כך קינא באחיו הגדול, עד שהיה חייב להיות מוצלח ממנו בכל אלמנט אפשרי: טייב היא כותבת טובה מאוד באנגלית, בסגנון אליו היא מכוונת. מה פירוש? אפשר לכתוב רוקנרול כמו סטיבן מלקמוס מפייבמנט או אלכס קפרנוס מפרנץ פרדיננד; ואפשר לכתוב אותו פשוט וישר. וכולם כינו את איגי פופ "האידיוט" כפי שכינה את עצמו, אבל כולם ידעו שטמבל הוא רחוק מאוד מלהיות.
טייב היא לא איגי פופ, אבל היא כן כותבת ושרה אמוציונלית והאמוציונליות היא כל מה שחסר במוזיקה הישראלית: אמוציונליות היתה המפץ הגדול של אביב גפן ואביתר בנאי במוזיקה הישראלית ואמוציונליות היא מה שתשחרר את דור המוזיקאים הרדום שאוכל למיינסטרים את הראש בעשר השנים האחרונות. אנשים נבוכים לפעמים מהמוזיקה של טייב כי היא ישירה ומתעמתת, כשבעצם הם נבוכים מעצמם: הגיע הזמן שמישהו יצעק עליהם.
אולי ההבדל המשמעותי ביותר בין "Sympathetic Nervous System" לבין אלבומיה הקודמים של טייב הוא עבודת הגיטרות והטאץ' הייחודי של מפיק האלבום, מייק קרוסי. קרוסי, שאי אפשר לטעות בסאונד שהביא איתו, פשוט יודע מה לעשות עם גיטרות ולכן הצליל של האלבום מאוד שונה מהאופן שבו גם להקות אינדי ישראליות שחושבות באנגלית נשמעות. ראשית, בתוצאה הסופית, הגיטרות לא פחות חזקות מקולה של טייב, ובכך קרוסי התגבר על מחלת "השירה בחוץ" של כ-98% מהדיסקים שיצאו בישראל.
שנית, קרוסי וטייב הצליחו להוציא מברוך בן יצחק כיוון אחר לגמרי מזה הרגיל של הגיטריסט הוותיק של רוקפור ולהביא אותו מליברפול של שנות ה-60 ללונדון של 2012. בחלק מהשירים אפשר היה לוותר על כלי המיתר ולהישאר על בסיס רזה ("O'Computer" למשל) אבל קטעים כמו "What Are You People", "Unrequited Star", "Yellow Star" (עם ריף ישר מבית הספר של בלוק פארטי) וכמובן "I C U" ושיר הנושא הם שירי גיטרות מעולים ותוקפניים.
בנוסף, וזהו פרט חשוב שבישראל נוטים לזלזל בו, קרוסי, בן יצחק והבסיסט מרק לזר פשוט יודעים איך לעבוד עם קול של אשה. קרוסי הוכיח את זה בהרכב שטייב מרפררת אליו מאוד באלבום החדש, Blood Red Shoes ואילו בן יצחק ולזר הם לא רק "רוקפור עובדים עם נינט", אלא חלק מקבוצה שהיא בראשה. טייב, וזה חלק מההלם שתפס גם מאזינים מתוחכמים יותר בהאזנה לחומרים שלה, היא לא יהודית רביץ וגם לא רונה קינן או שילה פרבר בימי האלבום הראשון שלה; היא לא רק חתכה מ"ים של דמעות" לג'ק ווייט, היא עשתה זאת באגרסיביות כזו שהאינדי הישראלי לא שמע מאז תמר אפק מקרוסלה, והמיינסטרים הישראלי לא יודע מה לעשות עם זה.
בשלוש השנים האחרונות נינט טייב לא רק עברה מהפך מוזיקלי ואישי משמעותי שהוא קשה פי אלף כשאתה האדם המפורסם במדינה, היא גם למעשה היתה בראש של ניסוי כלפי הסובלנות שיש לנו קהל רחב, אוהבי מוזיקה ישראלית, עיתונאים, ועוד כלפי היכולת של אדם להשתנות מצד אחד ושל הציבור שאמור לתת לו פידבק להאמין לשינוי שלו. האיכות של "Sympathetic Nervous System" לא צריכה להישפט בהקשר הזה: או שהוא טוב, או שהוא לא, אבל קשה לנתק את הדיון סביבו מהמשקל העודף ששאלת ה"אותנטית או לא" שמה על כתפי האלבום. האלמנט הזה נותח בהרחבה בשלוש השנים האחרונות וגם בזמן קמפיין האלבום הזה ושני הסינגלים וההופעות שהיו במהלכו, ולכן לא ניכנס אליו שוב.
התוצאה הסופית היא שספק רב אם טייב תצליח אי פעם לשכנע את מעצבי הטעם בישראל, כל שכן הקהל הרחב שמגיב באופן כמעט אפילפטי לכל ניסיון לאתגר אותו, ולכן עתידה המוזיקלי לא נמצא כאן. היא תוציא אלבום בעברית עליו היא נמצאת כבר בעבודה זמן רב, אבל גם הוא יישאר נחלתם של הבודדים שמאמינים, שומו שמיים, ביכולת של אדם לעדכן את הטעם המוזיקלי שלו ואת היצירה בהתאם. אחרי האזנות רבות ל-"Sympathetic Nervous System", אפשר כבר להשלים עם המציאות הזו: ממילא נינט טייב גדולה על ישראל.
נינט טייב ורותם אור: תנו למוזיקה לדבר
אוהבים את השירים החדשים של נינט? ספרו לנו בפייסבוק