פסטיבל הסטודנטים: מנשה נוי, ארי פולמן ואחרים מעלים זכרונות מהחוג לקולנוע

מנשה נוי נאבק בציוד והכיר את אשתו וארי פולמן נאבק במוסכמות והכיר את מנשה נוי. בכירי הבמאים בישראל נזכרים בימי לימודי הקולנוע: מיוחד לרגל פתיחת פסטיבל הסטודנטים

רוני אפרת

גם המורים הגדולים ביותר קיבלו פעם ביקורת: לקראת חגיגותיהם של הסטודנטים לקולנוע, עם פסטיבל סרטי הסטודנטים הבין לאומי באוניברסיטת תל אביב, החליטו מי שהיו פעם סטודנטים, וכיום יוצרי קולנוע גדולים ומוכרים, לשתף במעט מחוויותיהם מלימודי הקולנוע. קפריזות של מורים מיתולוגיים וטכנולוגיה לא מתוחכמת בעליל הם רק קצת ממה שעבר על היוצרים בדרך לקריירה.

"בסוף השנה השנייה שלחו אותי ואת ארי פולמן לכנס של חברת 'איימאקס' בברדפורד, שהיתה מעוניינת להראות לסטודנטים מרחבי העולם את אפשרויות המסך הענק", נזכר הבמאי חגי לוי בימיו באוניברסיטת תל אביב, "ראינו את כל הסרטים שלהם שהיו קיימים עד אז. אני זוכר שראינו כל קלוז אפ במסך של שלושים מטר גובה ושלושים מטר רוחב, ואת התחושה המאוד הברורה שזה לא מה שאני רוצה לעשות. קלוז אפ צריך להיות במסך קטן, ולימים זה קרה". המורה המיתולוגי אמיל קנבל (מילק) בחר את השניים כצלמים עולים. "מתוך ההלם התיישבנו בשורות האחרונות, ולאט לאט התקדמנו קדימה. זה היה שיעור שלילי בעיני, הדיאלוג במסך הענק הזה פשוט לא עבד".

דווקא בגזרת החוויות החיוביות, זוכר לוי מורה מיתולוגי נוסף, אברהם הפנר. "השיעור שנחרט לי בזכרון היה כשאברמל'ה ישב על השולחן, לקח את שלט הטלוויזיה ובמשך שעה וחצי הקרין לנו את 'קפה מולר' של פינה באוש, בחירה שמאוד אפיינה אותו ואת האוניברסיטה, שלא היתה בית ספר מקצועי לקולנוע, אבל הדבר המרכזי שקיבלנו היה העשרה תרבותית. אני, שלפני כן לא ידעתי מה זה מחול בכלל, קיבלתי את אחד השיעורים האסוציאטיביים והלא שגרתיים. לקחתי מזה משהו לחיים, זה בטוח. ביצירה אני לא יכול להצביע על משהו ספציפי".

טוב לדעת (מקודם)

אלו חבילות הטלוויזיה המשתלמות בארץ עם הטכנולוגיה המתקדמת ביותר

בשיתוף YES
לכתבה המלאה
"היינו כיתה של בקיאים גדולים". איתן גרין (צילום: יסמין סויפר)

לבמאי איתן גרין, שכיום גם מרצה ומנחה סטודנטים בחוג, זיכרונות כמעט קולנועיים ממרצה מבריקה, פרופ' רגינה דרייר ספרד שהיתה מומחית לקולנוע אילם. "ההרצאות שלה היו זכורות לי כהרצאות מופתיות שלא כמו הרבה מן המורים בשנים הראשונות, היא היתה מאוד בקיאה בחומר", מספר, "המיתולוגיה סביבה אמרה שהיא לימדה את רומן פולנסקי, משום שהיא הגיעה אלינו אחרי שלימדה בחוג לקולנוע המפורסם שבלודג'. היא גם הכירה באופן אישי את סרגיי אייזנשטיין ונדמה לי שנכדה סיפר לי שיש לה אפילו תמונה איתו".

אך גרין זוכר גם את חסרונותיה המשעשעים: "כיוון שהיתה אמנם בקיאה מאוד מצד אחד, אבל כנראה לא בטחה בעברית שלה, היא היתה מקריאה את כל השיעור מכרטיסיות, ואף מסיימת אותו תוך שהיא מביטה אל הכרטיסייה ומדקלמת, "טוב, עכשיו הסתיים השיעור". יחד עם זה, השיעורים שלה היו מלהיבים ביותר על נושא שמלכתחילה לא היה כל כך מלהיב. כולנו, שהיינו כיתה של בקיאים גדולים כמו אורי קליין, מאיר שניצר ודני ורד, שתינו את דבריה בצמא וכיבדנו אותה מאוד".

הבמאי איתן צור זוכר תקרית משעשעת אחרת: "אחת החוויות המשמעותיות בעיני קשורות דווקא לפסטיבל סרטי הסטודנטים שערכנו בשנת 1992", הוא מספר. "היתה בו רשימת אורחים רצינית, ביניהם מרצ'לו מסטרויאני ותיאו אנגלופולוס. תפקידי היה להביא את מסטרויאני מהמלון, וממש בניתי על נסיעה לבד איתו. בשנייה האחרונה, כשהיינו כבר במונית, גם אנגלופולוס הגיע. הוא היה איש לא כל כך נחמד, מה ששיבש לי את השיחה עליה בניתי, וכל הדרך הם דיברו ביניהם בצרפתית ולא הבנתי כלום".

היה גם סבל, אבל איך אחרת היה מכיר את האנשים שמלווים אותו עד היום? מנשה נוי (אביב חופי)

השחקן מנשה נוי, גם הוא בוגר החוג לקולנוע וטלוויזיה באוניברסיטת תל אביב ומלמד בו עד היום, זוכר בעיקר את המלחמה המתמדת בטכנולוגיה. "שנה א' שלי היתה השנה האחרונה בה צילמו בסופר שמונה", מספר, "אלה סלילים של שלוש דקות כל אחד, עם פילם ברוחב שמונה מילימטר. היינו קונים אותם בחנויות פוטו באלנבי ושולחים לפיתוח במפעל של אגפא בפתח תקווה. אם היינו רוצים שיהיה לזה סאונד, היינו מקליטים בנפרד בטייפ עם קסטות. כך קרה שערב ההקרנות של שנה א' שלנו נמשך מקסימום שעה וחצי. הסרט הכי ארוך שאני מכיר שנעשה בהיסטוריה של הקולנוע בסופר שמונה היה הסרט של איתן פוקס שעשה משהו כמו עשרים דקות והיה לו סאונד".

"שנה אחרינו עשו את סרטי שנה א' בוידאו", ממשיך נוי לתפנית הדרמטית, "כל קלטת VHS אורכה שלוש שעות. הערב שלהם נמשך סביבות חמש שעות, שכל סרט היה עשרים דקות מינימום. היו שם סרטים כמו "אמא שוטפת כלים", "אני והחתול שלי", ממש אפשר לראות את אמא מדברת שלושת רבעי שעה. זה היה ערב ההקרנה האחרון שהגעתי אליו, אחר כך כבר לא היינו יכולים לשבת שם". מסעות הייסורים של הטכנולוגיות הישנות לא נגמרו בכך, לדבריו. "בשנה ב' צילמנו עם בולקס, מצלמת קפיץ שאפשר לייצר באמצעותה שוט של דקה, אחר כך הגיעו קלטות הענק בטא קאם. שולחנות העריכה בפילם היו חורקים ונטולי צלחות, הציוד היה חלוד. החוג החזיק מעט מאוד מצלמות, וכל הזמן היה תור, בעוד עכשיו כבר לא תלויים בחוג מבחינת הציוד".

"לא היה תענוג גדול ללמוד בחוג מהבחינה הזו", הוא מסכם, "אפילו סבלתי שם. יחד עם זאת, לא יכולתי לפגוש בשום מקום אחר את האנשים שפגשתי שם: דוד פרלוב, איתן גרין, דודי רובינשטיין, וגם את החברים שמלווים אותי עד היום: איתן צור, ארי פולמן, שי אביבי. אפילו את קרן פגשתי באוניברסיטה". בשנה א' יצר נוי באמצעות פילם שמונה מילימטר ארבעה סרטים. "אחד מהם היה על דיזנגוף, השני על בחורה שמפספסת את האוטובוס, השלישי היה על אינטלקטואל שמנסה להסביר עבודה של ג'קומטי בשם 'האשה מוונציה', והאחרון היה פרסומת לטמפונים. התגובות היו מאוד טובות, בעיני הסרטים היו מצחיקים ומקסימים בתור ניסיונות ראשונים".

"התרגיל של מנשה נוי היה הטוב ביותר שהיה באוניברסיטה עד היום". ארי פולמן (צילום: אימג’בנק – GettyImages)

ארי פולמן ("ואלס עם באשיר"), שופך עוד קצת אור על מה שקרה אחרי אותה שנה ראשונה בחוג לקולנוע – "באמצע שנה ב' הגיע פתאום "ההוא שנשאר כיתה", בחור שקט, צנוע, עם משקפיים, יושב בפינה ולא מדבר. צוקרמן גאון הדור, ראש החוג, השאיר אותו כיתה בגלל שבמקום ארבעה תרגילים של 100 פיט (חומר גלם) כל אחד, העז לעשות תרגיל אחד של 400 פיט. אז הוא ירד משנה ג' לשנה ב' . הוא לא פתח פה, ולא התלונן, ולא ממש ידענו מיהו. ככה חודשים ארוכים. אבל בערב הקרנות חגיגי של סוף השנה, ואני זוכר איכשהו את כל הערבים האלה, ואת הסרטים של כל המחזור פריים פריים. בערב ההוא, הסרט האחרון היה של "ההוא שנשאר כיתה" - בסרט הזה שי אביבי נפרד מחברה שלו ללא מילים, בדירת גג בכיכר המדינה, ויורד לכיכר לשאוף אוויר, הוא פוגש שם חמישה טיפוסים שקודחים לו בראש לפני שהוא חוזר הביתה בזחילה: הוא פוגש מחזיר בתשובה, קוקסינל, משורר, מאבטח באל על זיין קומפולסיבי, וסתם זקנה. ואיזה פלא, את כל התפקידים האלה שיחק 'ההוא, האלמוני שנשאר כיתה'".

"הסרט הזה, 'לה-ז'רדן', היה הנוק אאוט של הערב", מסכם פולמן, "חמש רמות מעל כולם, וההוא שנשאר כיתה התגלה בתור מנשה נוי. מאותו ערב ועד היום, עשרים וחמש שנה, אני לא זז ממנו מטר. אחרי המשפחה שלי זה הבנאדם שאני הכי אוהב בעולם. וכן, עד היום לא ראיתי סרט שנה ב' ברמה כזאת".

סטודנטים בחוג לקולנוע? שתפו אותנו בפייסבוק בסיפורים שלכם

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/הלתנאי שימוש
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully