נפלו בעריכה: הרוקר הקשוח שהפך לאשה

פתאום קם זמר Pאנק-רוק, קעקועים, צרחות, נישואים, ילד, ומחליט שהוא אשה. טום גייבל, סולן להקת Against Me המוערכת, הודיע לחבריו ללהקה שהוא בעצם רוצה לחיות כאשה ובקרוב יחליף את שמו ללורה גרייסון לי, תוך כדי נטילת הורמונים נשיים והוספת טיפולים שונים כדי להשלים את המעבר. "היה לנו את החיבוק הקבוצתי הכי מוזר", סיפר גייבל בראיון נוגע ללב ברולינג סטון, בו גם חשף כי הוא/היא מתכוון להמשיך בחיי נישואיו עם הת'ר, אשתו. "אני יודע שהולכים להגיע רגעים מביכים", אמר גייבל. "זה לא יהיה כיף, אבל זו הסיבה שאני מדבר על זה - אני מקווה שאנשים יבינו ומקווה שהם יהיו אדיבים איתי".

הצעד הבלתי נתפס של גייבל הוא שוק מספיק גדול עבור כל בני האדם, ובוודאי עבור Pאנק-רוקר. אלא שכמו שקהילת ההיפ הופ אימצה את ג'יי זי ותמיכתו בנישואים חד-מיניים, גם קהילת ה-Pאנק בארה"ב חיבקה את גייבל שהתרגש ממש והודה בטוויטר לתומכיו. השבוע, הופיע גייבל לראשונה על במה כלורה גרייסון לי, והתקבל בתשואות כשביצע שירים מאלבומה החדש של הלהקה, "Transgender Dysphoria Blues".

המהפך המדהים של גייבל הוא לא הראשון בכל הקשור למגדר: בעבר, מנהיג להקת האינדסטריאל הנחשבת Throbbing Grissle, ג'נסיס פי. אורידג', השתיל בעצמו איברים נשיים, אבל אין ספק שהמהלך של גייבל עדיין יוצא דופן - ומרגש. גייבל מאמין מספיק בצורך שלו בחיים של חירות וחופש כדי להתמודד עם משפחתו, הלהקה שלו והקהילה בתוכה הוא פועל.

השינוי של גייבל אמנם קיצוני בהרבה, אבל קשה שלא לחשוב על טאבו שקיים בתרבות הישראלית, למשל בקרב מוזיקאים מהז'אנר המזרחי שחוששים לצאת מהארון. רבות דובר בנושא ונאמר, בין השאר, שהקהל לא יקבל אותם. המקרה של גייבל הוא נקודת אור חשובה שמראה שאפשר גם אחרת ובכל מקרה, החובה האישית ואולי גם האמנותית של יוצר להיות נקי בפני הקהל שלו, מובילה לצעדים מהפכניים באמת.

מה אתם חושבים על הצעד של גייבל? ספרו לנו בפייסבוק

נראה שלא יכול היה להיות טיימינג טוב מזה לחשוף את הקהל הישראלי לעובדה שהודו מייצאת לא רק אופיום ועבודה זולה. בזמן שהאמנות ההודית העכשווית הפכה למניה החמה של עולם האמנות הגלובלי (עם תערוכות שהוצגו לאחרונה במרכז פומפידו בפריז ובמוזיאון MAXXI ברומא על תקן חותמת ההכשר) ועל רקע התמונות מעוררות התיאבון שמציגה "אננדה" של דנה מודן – מתגבר החשק לטעום ממה שלתת-היבשת הצבעונית והכאוטית הזאת יש להציע. וזה בדיוק מה שהתערוכה "צפיפות החומר" במוזיאון תל אביב לאמנות מבקשת לעשות. אמנם אוצרות התערוכה, תמי כץ-פרימן ורותם רוף, יזמו אותה כבר לפני שנתיים, אך הפתיחה מתקיימת היום (שישי) וסביר להניח כי כעת היא תקצור את פירות הטרנד ההודי בארץ ובעולם.

התערוכה הקבוצתית כוללת קשת של יוצרים, מוכרים יותר ופחות, הפועלים במנעד של מדיות אמנותיות ואמורים לייצג את הסצנה האמנותית הרב-תרבותית הדינמית של הודו. העבודות בתערוכה מחולקות (גם אם לא באופן מוצהר) לשלוש תמות מרכזיות – האזור האורבני, המתחם הביתי והמרחב הטקסי-קדוש. בין העבודות בולט מיצב הסאונד היפה של ראשמי קלקה שמציג בפיוטיות את הצפיפות והקקופוניה של העיר ההודית; המיצב של סודרשן שטי שמטפל באופן אינטיליגנטי בשכפול והריבוי של המרקם העירוני והקלישאה התיירותית של הודו; עבודת הווידיאו המפתיעה של ג'יג'י סקריה שמעניקה ביטוי ויזואלי מעניין לחלוקה המעמדית הנוקשה בחברה ההודית; העבודות העמלניות-סיזפיות של בהרטי קהר שמעניקות פירוש חדש למסורות עתיקות; צילומי הדיוקן האלטרנטיביים של החברה ההודית המודרנית של ג'יטיש קאלאט ועוד.

"צפיפות החומר", שבאה כמובן בניגוד למושג "דלות החומר" המוכר משדה האמנות הישראלי, מציבה את העושר, השכפול, הצבעוניות, הצפיפות וההמולה כאיכות באמנות ההודית. מעל לכל התערוכה במוזיאון תל אביב מציגה אסופת יצירות אסתטית במיוחד, שבמקרים מסוימים גם מעוררת מחשבה.