סליחה שניצחנו: 45 שנים למלחמת ששת הימים

יצירות שונות חגגו את אופוריית ניצחון ששת הימים או הכו על חטא בדיעבד. לציון 45 שנים למלחמה, אספנו את הבולטות שבהן

מערכת וואלה!
01/06/2012

"אז היה אז" / היונים

הפרספקטיבה התרבותית לשנים שבין 1967 ל-1973 מסתכמת על פי רוב במילה אחת: אופוריה. ניצחנו, כבשנו, הבסנו ועכשיו אנחנו יכולים לחגוג. הפופ הישראלי, מוצר שהוא על סף התועבה עד אז, מנצל את השמש הפוליטית ויוצא בביקיני לחגוג וחוזר עם להיטים שנשכחו ברגע שהסרט המבודד נשלף שוב על חלונות הבתים. פרויקט היונים (גיא אסיף, אלי אברמוב ויואב שדמה) שיצא ב-2005, חגג את אותו תור זהב נשכח של הפופ הישראלי עם גרסאות שלא רק החזירו את "אולי על שפת הים" של יהורם גאון לפלייליסט, אלא האירו באור אחר, מקורי ומעניין, את אותם ימים שההגמוניה השלטת בשיח המוזיקלי הציבורי, השכיחה: אנחנו מעדיפים לחשוב על עצמנו פורטים עלי גיטרה אקוסטית מול חמישה חיילי מילואים במוצב, מאשר חוגגים בכפכפים לצלילי "רינגולי" של אילנית. היונים, כמו אנשי המחתרת שיצרו את הפרויקט, אמרו די לכיבוש – ויצאו לריקוד ולרגעים, זה היה כיף וכמו כל דבר טוב בישראל – זה נגמר ממש מהר.

עוד בוואלה!

נעליים, גאדג'טים או דברים לבית: מה הישראלים יקנו בבלאק פריידי הזה?

מערכת וואלה! בשיתוף שופרסל

"שיח לוחמים" / עורך: אברהם שפירא

לכאורה, "שיח לוחמים" אמור היה להרעיש רק בשל זמן האמת בו נערך ונכתב: אוקטובר 1967, פחות מחצי שנה אחרי שהמדינה חשבה שהנה באה הגאולה, ובני הקיבוצים מקוננים על חבריהם שהלכו במלחמה שאולי נחשבת לנצחון עצום, אבל במסגרתה הם הפסידו את נפשם. אלא שהגילויים השונים הנוגעים לספר בשבע השנים האחרונות, בהן השמטת ראיונות עם תלמידי "מרכז הרב", השמטת מילים מסוימות וקשות מדי ועוד, הופכים את "שיח לוחמים" לדוגמה מכוננת במורכבות האינסופית של הישראלים לנסח בצורה קוהרנטית את ההיסטוריה הסוערת של עצמם. גם היום, 45 שנה אחרי, "שיח לוחמים" הוא מסמך מדהים, כמעט חסר אח ורע בעולם. לכאורה, אנחנו אמורים לשמוח על קיומו ובפועל, הלוואי ומעולם לא היה צריך לכתוב אותו.

טוב שישנו, הלוואי שלא היה בו צורך. כריכת הספר(צילום: מערכת וואלה!, צילום מסך)

גבעת התחמושת / יורם טהרלב, לחן : יאיר רוזנבלום

"גבעת התחמושת" שלא כשירים רבים אחרים, אינו שיר זיכרון, או שיר שכול במובן שמוכר לנו יותר כישראלים. לצד מבול של ספרות שכולה שיר הלל לגבורה ולתעוזה של בחורינו המצוינים העשויים ללא חת כמו "הפצועים לא זעקו" "ששה ימי תהילה" ו"מאריות גברו", השיר על "גבעת התחמושת" הוא על פניו חלק מאפוס הלוחמים-מלאכים. השיר בנוי כמעט כתסכית, ולו חלקים מדוברים שכמו משלבים עדויות אמיתיות של חיילים משדה הקרב – " אני לא יודע למה קיבלתי צל"ש, בסך הכל רציתי להגיע הביתה בשלום." מי שיחפש מתחת למעטה יוכל למצוא בכל זאת עקבות למסרים אחרים שחותרים מתחת לסדין החד ערכי שחוגג את ששת ימי התהילה – " אולי היינו אריות/ אך מי שעוד רצה לחיות/ אסור היה לו להיות / על גבעת התחמושת." בכל זאת, רוזנבלום הוא מי שעוד עתיד היה להלחין את ההמנון הליברלי, השונה שינוי של 180 מעלות במהותו משכרון הכוח של 1967 – "שיר לשלום".

"את ואני והמלחמה הבאה", "קטשופ", "מלכת אמבטיה" / חנוך לוין

רוח הפטריוטיות והאופוריה שכבשה את הארץ אחרי מלחמת ששת הימים לא היתה מוכנה למכה שעמד להנחית עליה חנוך לוין. מי שהיה עד אז סטודנט עם טור עוקצני בעיתון האוניברסיטה זעזע את החברה הישראלית בסדרה של סאטירות פוליטיות שהועלו על הבמה בשנים שאחרי המלחמה ובזמן מלחמת ההתשה שבאה בעקבותיה. מ"מסדר הניצחון של מלחמת 11 הדקות" ועד ל"נו, אבא'לה, אמרו לך לשחוט - תשחט" של סצנת העקידה - מחזותיו הראשונים של לוין ביקרו בנשכנות את שיכרון הניצחון הישראלי ונתקעו כמו עצם בגרון של חברה שהדבר האחרון שרצתה לעשות הוא לדון בהשלכות הכיבוש. לצערנו הרב התיאטרון הפוליטי של לוין היה נבואי באותה המידה שבה היה פרובוקטיבי – 45 שנה עברו מאז המלחמה ההיא אבל הדילמות, ההסתבכויות וההשלכות הפוליטיות והמדיניות שלה עדיין איתנו. הילד הרע של התיאטרון הישראלי אולי הפך אהוב ומקובל בזמן שחלף מאז אבל הצעקה שלו מהדהדת גם היום, כשיותר ויותר נראה כי שעתנו היפה כבר כמעט מאחורינו.

"דנידין במלחמת ששת הימים " / און שריג

ספרי ילדים שונים של הסופרים המובילים לילדים – דבורה עומר, תמר בורנשטיין לזר, ואון שריג חגגו את האופוריה שהורגשה בישראל לאחר 1967. בין היומנים האישיים-לכאורה, ומעללי ילדים גיבורים ועצמאיים, בלטו במיוחד סדרת ספריו של און שריג על הכוכב הרואה ואינו נראה, דנידין, שתמיד נטל חלק מעשי ופעיל במלחמות ישראל. "דנידין במלחמת ששת הימים" " דנידין בשבי" ודנידין במשימה בלתי אפשרית" שראו אור זה באחר זה, מיצבו את הילד הבלש בעל כוח העל כעוד אחד מסמלי הניצחון הישראלים. כמו (כביכול) גיבורי ישראל, דנידין לא הסתפק בהבאת הניצחון הביתה, הוא גם טרח להוכיח את עליונותו ולזרות מלח על פצעי האוייב.

כך ניצחנו, כך שמחנו. כריכת הספר(צילום: מערכת וואלה!, צילום מסך)

"הוא הלך בשדות" / יוסף מילוא

"הוא הלך בשדות" התחיל כספר של משה שמיר, ואחר-כך הפך להצגת פולחן בקאמרי, שעלתה במקביל להקמת המדינה ב- 1948, ובאופן נדיר הריצה לתיאטרון אלפי צעירים. המציאות שהם ראו על הבמה שיקפה בפעם הראשונה את מה שחוו מחוץ לתיאטרון. סיפורו הטראגי של אורי כהנא, שנקרע בין המדינה למשפחה, הצליח להרטיט לבבות. עשרים שנה אחר-כך, רגע אחרי מלחמת ששת הימים, הבמאי יוסף מילוא יצר את הגרסה הקולנועית, ואף הוסיף לה סיפור מסגרת, שקישר את הסרט לניצחון המזהיר במלחמה ההיא. הסרט לא זכה לתהודה של המקור, אולי כי סבל מעילגות קולנועית מסוימת, אבל מצד שני הוא הציג לראשונה לצופי הקולנוע את אסי דיין, בדמות הצבר יפה הבלורית האולטימטיבי.

"אוונטי פופולו" / רפי בוקאי

שנה לפני פרוץ האינתיפאדה הראשונה, חזר הסטודנט לקולנוע רפי בוקאי לימים שאחרי מלחמת ששת הימים, כדי לשכנע אותנו באנושיותו של האויב. במהלך נועז, העמיד בוקאי במרכז סרטו שני חיילים מצרים לא יוצלחים (סוהיל חדד וסלים דאו), שמחפשים את דרכם הביתה בתוך חולות סיני. רגע השיא בסרט הוא מונולוג של שיילוק היהודי מתוך "הסוחר מונציה" של שייקספיר, המושמע כאן דווקא על-ידי דאו הערבי. השורות "אם תדקרו אותנו, לא נזוב דם? אם תרעילו אותנו לא נמות?", שנישאות הפעם מפיו של "האחר", היו אחד מאותות האזהרה הראשונים מפני הפיכתם הצורמת של היהודים מקורבנות לקלגסים, והוא רלוונטי מתמיד דווקא בימים אלה.

השתתפו בהכנת הכתבה: לילך וולך, מרט פרחומובסקי, חן רוזנק ועינב שיף

עוד יצירות שהנציחו את מלחמת שש הימים? ספרו לנו עליהן בפייסבוק

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully